השבת התחלנו בלימוד החומש השלישי בחומשי התורה- ספר ויקרא, לאחר שסיימנו את קריאתם של חומשי בראשית ושמות. ספר ויקרא עוסק בעיקרו בעבודת הקרבנות במשכן; נושא סתום וקשה להבנה עפ"י אופני המחשבה בזמנינו.
אחד הקרבנות עליהן מצווה התורה בפרשתנו הוא קרבן החטאת, שמחויב האדם להביאו כשעבר עבירה בשוגג.
ולכאורה ניתן לשאול- במה אשם החוטא בשגגה עד שנדרש הוא להביא קרבן לכפרה על מעשהו? הרי כלל לא התכוון לרעה, ורק בעקבות שכחה או היסח הדעת הגיע לעשות עבירה.
אכן, מלמדים אותנו חז"ל במסכת בבא קמא כלל משפט יסודי בדיני נזיקין המגדיר את אחריותו המלאה של האדם על מעשיו- "אדם מועד לעולם". בכל מצב בו אדם הזיק את חברו בין במזיד בין בשוגג, בין באונס בין ברצון, חייב הוא לשלם דמי נזיקין על מעשיו.
יסודו של כלל זה הינו בהכרת גודל האחריות המוטלת על האדם, אשר נדרש לכלכל ולתכנן את צעדיו ומעשיו היטב, ובכך למנוע מצב שבו יגיע, אף מבלי דעת, לעשיית איזה מעשה רע. האדם נדרש לחשוב מראש על כל ההשלכות שעלולות לקרות כתוצאה ממעשיו; וכמאמר חכמינו: "סוף מעשה במחשבה תחילה".
על כן, חייבה התורה את החוטא בשגגה להביא קרבן חטאת, שכן לא כלכל את צעדיו כראוי ואפשר היווצרותה של תקלה זו, עד שיצאה מתחת ידו עבירה.
לעיתים יש ואנשים נכשלים בדבר מה, דוגמת איחור לפגישה וחוסר עמידה בלו"ז, ומתרצים זאת בנסיבות שונות- פקקי תנועה, השעון המעורר שהתקלקל וכדו', אף על תקלות כאלו ודומיהם אמרו חז"ל כי מוטלת על האדם האחריות למעשיו, מפני שנדרש הוא לצפות מראש את העשוי להתרחש ולתכנן את מעשיו בהתאם.
ידידים יקרים,
תכנון מדוקדק ומחשבה על פרט ופרט, כפי יכולתנו, הם הערובה לצמצום כשלונותינו. אל לנו להניח את מעשינו מבלי מחשבה, שתוצאותיהם במקרים רבים הינן הרות אסון.