מימונה- זה לא (רק) מופלטה

הרב ש"י ויצמן , כ"ב בניסן תשע"ג

ש"י ויצמן
ש"י ויצמן
צילום: עצמי

חג המימונה של בני מרוקו מעולם לא היה עבורי חג של מופלטות. כמובן שמעולם לא סרבתי לאחת, בטח לא לזו של סבתא, אבל התחושה שמלווה אותי מזה זמן רב היא שחג זה איבד את הגוון האמיתי שלו. יום המימונה (האמונה) לכשעצמו הוא רק אבן דרך, תמרור המודיע דבר מה. וכיוון שחג המימונה הפך לחגיגות האיסרו חג של עם ישראל כולו, שווה לעצור ולחשוב רגע.

בעיניי, היום הזה הביא עימו את הבשורה הגדולה לה מייחלים רבים מאיתנו- אמונה בקב"ה. אותו הדור שעלה ממרוקו, ומהמזרח בכלל, הביא עימו גוון אמונה ייחודי. בדור בו תמימות היא מילה רלוונטית רק אם תהיה שם של אפליקציה- יש לנו מה ללמוד. כמובן בין שלל התכונות והעושר הרוחני שהביאה איתה עלייה זו, מידה זו הינה המשמעותית ביותר עבורי. כמעט בלתי אפשרי להגדיר את אמונתם הייחודית בכמה מילים, אבל דבר אחד ניכר לכל- היא מלווה אותם בכל מעשיהם, החל מקנייה בשוק וכלה בשם ה' השגור על פיהם.

הסיפור הבא הינו זיכרון ילדות שלי בה זכיתי להכיר אנשים כגון אלו. עד ליום זה אורח חייהם מסמל עבורי דרך שכמעט אבדה ואיננה, מלאה ביושר, תמימות ויופי שאפיינה את אורח חייהם המופלא.

מנחה

"אתה בטוח שאינך רוצה ללכת עם אבא למנחה?", שאלה אמא בקולה השלו.

"אינני יודע" השבתי, "וכי מה אעשה שם? אולי בפעם אחרת.".

"חבל, האם אינך יודע כמה נחת תעשה לאביך? הוא כבר חושב שאתה מספיק גדול"

אינני יודע מדוע, אך דבריה של אימי באותה שעת בין ערביים נגעו בליבי. אולי משהו בקולה באותם רגעים היה עמוק וצלול. "בסדר אמא, אלך". אמרתי בקול ספק בטוח ספק מהורהר.

חיוך ננסך על פניה של אמא, "יופי! נשמה טובה שלי. ה' ישמרך!".

בצעדים מהוססים צעדתי לבית הכנסת בו התפללנו אני ומשפחתי, "היכל פנחס" כך היה שמו. בצאתי את הבלוק הוכו עיניי באור השמש השוקעת לה לאיטה. ומי הוא זה לנגדי? שפוף, הולך לו לאיטו ובידו מקל. בכל יום צועד הוא כברת דרך קצרה ומייגעת מביתו אל בית הכנסת. בידו אוחז מקל שחור, רגליו נשרכות משל נשאו מסע אבנים כבד, וגופו- נושף ומתנשף. מגבעת אפורה מפארת את ראשו, משווה לו את דמות הגבאי הסמכותי. ר' שמעון, כך היה שמו. אם לא היה מאותם לו' צדיקים נסתרים שבכל דור, מנקיי הדעת שבירושלים- ודאי היה.

"האם אוכל לאחוז בידך?" שאלתי בפרצוף מבויש.

העיף בי ר' שמעון מבט ומעיניו ניכר צער הדרך אשר עבר.

"תודה תודה זה בסדר" ענה בקולו, עם מבטא מרוקאי חזק. "מהר, רוץ, אני שומע שהם כבר בקדושה, קדימה....".

בעומדי בפתח בית- הכנסת הבחנתי כי הציבור כבר לקראת סיומה של חזרת הש"ץ. בליבי חלפה המחשבה לסוב על עקביי ולחזור לביתי. עודני שקוע בהרהוריי והנה ראיתי את הרב יאיר קרב לעברי בחיוך רחב.

"צדיק! איזה יופי שבאת? באת להתפלל עם אבא? אח! איזו נחת רוח. בוא, בוא מהר, הוא ודאי ישמח לראותך".

כבר בעת כניסתי הבחנתי במקומו של אבי. היכן ישב? קשה היה לשכוח. מעליו חלון הזכוכית סדוק. לידו, עמדה ספרייה ישנה עמוסה בספרים עבי קרס. ישנים ומתפוררים היו חיבוריו של ר' יוסף קארו, וככל שהזקינו, כך גבר הדרם בעיניי.

התיישבתי בדממה ליד אבא, ואת מבע פניו לא הייתי צריך לנחש. חיוך שקט וגדול ננסך על פניו. פתח הרב יאיר את דבריו והחל בשיעורו הקבוע בין מנחה למעריב. אברך מבריק היה הרב יאיר, דרשן גדול ומכובד, אומרים שבין הגדולים בירושלים. אך עם כל גדולתו, ידע היטב כיצד למתק ולהטעים את דבריו לציבור ה"בעלי בתים".

בוחן הייתי את פניהם המרותקים של חבורת הלומדים, עת הציף את חלל בית הכנסת ריח מהביל של תה עם נענע. אדון ממן, כך היה שמו. איש פשוט היה אשר עמל רבות לפרנסת ביתו. את מצוות זיכוי הרבים בכוס תה וביסקוויט- איש לא ייקח ממנו, גם לא יום עבודה מייגע.

כובדתי בביסקוויט וכוס תה. באותה העת גמרתי בליבי: "מדוע לא אגיע בקביעות? הלא ביסקוויטים יש כאן?"

המשיך הרב יאיר בדבריו בקול נעים ורגוע, משיב על שאלות הציבור בנחת וממשיל משלים נאים בכל תשובה. לא קשה היה לראות את ר' עמרם מעיף מבט מהיר על שעונו הכסוף בכל רגע חולף. דייקן גדול בזמנים היה. את הנ"ץ מעולם לא פספס ברגע אחד ועל תחילתה של תפילה בזמנה לא היה מוותר מקלות, גם לא באותה שעה בה נכחתי.

חיכיתי כמה זמן עוד יתאפק. בעודי תוהה, ניצל ר' עמרם רגע של דממה ואמר: "וכי לא אמרנו שמעריב ברבע לשמונה?" אמר בקול בטוח.

שמע הרב יאיר את דבריו והחל מסיים את דרשתו במנגינה המתאימה ביותר, עם בואו של "ר' חנניא בן עקשיה...".

שחרית

לא ניתן לדבר על השכונה בה גדלתי ולא להזכיר את רבה. הדרת פנים נדירה, ענווה, גדולה, מוסר ויראת שמים משמשים בערבוביא, אלה הן מעט מן המידות אשר הבחינו בהן הסובבים אותו.

ר' יחייא. מקובל אלוקי ותלמיד חכם כאחד. מי שזכה לראות פניו היה מבחין מייד- הוא לא מכאן. הוא מגיע ממקום אחר, ממקום שקט ושלו יותר. מקום בו החיצוניות איננה משמשת אלא לצרכיה של הנפש.

ומדוע פתחתי דברי בר' יחייא? שמא מעשה ראיתי, עת דיברו ר' יחייא ואבי לאחר תפילת מעריב.

"מדוע קם כבודו כ"כ מוקדם?" נראה היה כי שאלתו מונחת כאבן כבדה על ליבו.

רגע של שקט היה באוויר ועיניו של ר' יחייא נצצו. "האם ברצונך שהוא יקום לפני?" שאל בקול קשה.

"לא הבנתי" ענה אבי בתמיהה. "מי יקום לפניך?"

"מה זאת אומרת מי?" אמר בבהירות עת הניף את מקלו העב והצביע בעזרתו מערבה.

חלפו להם מספר רגעים עד אשר הבין אבא את דברי הרב. חייך אבא, ניגש ונישק את ידו של ר' יחייא. בשעת יציאתנו מפתח ביהכנ"ס לא עמדתי בדבר תימה שכזה: "למה התכוון הרב בדבריו? לא הבנתי דבר". חיוך ננסך על פניו וביד נעימה החליק את שערות ראשי.

"הרב התכוון לבן דודנו מעבר לכביש" ענה אבא.

"מה? איזה בן דוד?" גברה תמיהתי.

"הכוונה למואזין הערבי ענה אבא בסבלנות. הוא לעולם לא יקדים אותו בבית התפילה".

למד אבי מורי מהנהגתו של ר' יחייא ומאז אותו ערב, משכים היה באותה עת מוקדמת.

באחד מלילות אלול השכמנו קום ופסענו בחשכה. בהגיעי אל מפתן בית הכנסת סקרתי בעיניים עייפות את ציבור המתפללים. ר' יחייא ישב על כסאו בקצה המרוחק וכבר החל בהכנות לתפילה. לא קשה היה להבחין שגם אדון מוצפי, חכם דהאן ור' שמעון נכחו. לא "היכל פנחס" של שעת בין הערביים כ"היכל פנחס" של שחר. כמין עלטה עטפה את ההיכל והבמה. נראה היה כי הקדימה אותנו השכינה ורק חיכתה עד אשר נבוא להסתופף בצילה.

אדון מוצפי אחז ביד רועדת את סידורו החום, ובלב רוטט החל בקולו הצרוד למלא את חלל החדר:

"שעריך בדופקי יה פתחה ולדל שואל לפניך יה סלחה,

לך תבוא תפילתי ושוועי מקום כבש ועשרון ומנחה..."

תפילין לא היו על ראשי ואת הסידור אחזתי סגור בידי. משתומם הייתי למראה עיניי.

"וכי יש ספק האם תפלתו של אדון מוצפי נשמעת שם במרומים? הלא כבר בבית המקדש ניצבות רגליו". הרהוריי נקטעו שעה בה המשיך בקולו המסולסל:

"מאור עיני רצה ושמור לשוני, ואם אשגה לפניך יה סלחה,

הרימותי לך ליבי ועיני, נטה אוזן וגם עין פקחה,

שמע קולי ושוועתי הקשיבה, ותפלתי מקום קורבן לקחה,

ענה קולי ושוועתי וניבי, ועיניך על עם נכאה פקחה..."

וחזר ושנה:

"ועיניך על עם נכאה פקחה...". לפתע, החלו עיניי דומעות וברגע אשר הצטרף אבי לאדון מוצפי אשר החל בפיוטו השני, תחושת צמרמורת חלפה בגופי:

"יפטירו שפתי תפילה לאל קדוש נורא עלילה,

בקול רינה וצהלה במקהלות עם סגולה..."

עד אשר סיימו:

"חזק מלכי דר שמים, רוקע ארץ על המים

קבץ עמך לירושלים, חיש לעבד נמכר גאולה, דוד"

אם תשאלוני, עדיין לא נס ליחה של תפילת אותו הדור. ואנו, בניהם, נכדיהם ועם ישראל כולו עדיין כמהים. כמהים לאותם אנשי מעשה ומשתהים האם נוכל לאמץ אפילו חלק מעבודת ה' שלהם, ולו במעט. חג אמונה שמח.