השאלה היא מה ואיך - תגובה

עמית לוי , כ"ג בניסן תשע"ג

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

"בעלי מום", "מוכי גורל", "עשב שוטה" – כך בעז שפירא מכנה אותי ואת חבריי במאמרו "על תועבה וגאווה".

במאמרו הוא גם קובל על הנראות התקשורתית של ההומואים, על מתן הלגיטימציה שתשפיע לרעה על בני נוער, על מצעדי הגאווה, על הורות לחד-מיניים ועוד. הוא גם זוכר לציין, למרות דבריו, כי חובה לחמול על ההומואים ושחלילה לא יימצא ולא ייראה "הומוסקסואל רעב, חסר תעסוקה" וכו'.

בעז היקר, ההומוסקסואלים אינם מבקשים שירחמו עליהם או שיגדירו אותם כנזקקים סוציאליים. הדבר היחיד שאנו מבקשים הוא הבנה שהומואים נבראו בצלם אלקים, בדיוק כמוך, רק שאנו מצויִים במציאות של משיכה מינית לבני מיננו, שלא כמוך. איננו מבקשים חסד, אלא הכרה במציאות.

אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם יצרני מאוד. אני חלק מאוכלוסיה הנוטלת חלק בכל תחומי החיים: בהגנה על המדינה, במחקר, בחינוך, בתעשייה ועוד. אמנם המציאות שלנו מורכבת יותר וקשה יותר – הן הלכתית והן חברתית – אבל מכאן ועד תיוגינו כבעלי מומים, מוכי גורל ועשבים שוטים המרחק רב.

בעז היקר, הזכרת שהלגיטימציה מסוכנת "שכן ידוע שצעירים המצויים בשלב גיבוש זהותם המינית עלולים ליפול בפח היקוש ובהתרשמותם שבתופעה מבורכת מדובר, שאכן גאווה היא, עלולים הם מתוך סקרנות ומניעים נוספים לעשות
המצעד הוציא מהארון את ההומופוביה האיומה של חלק מהאנשים, כשם שראינו במקרה ישי שליסל שניסה לרצוח צועדים במצעד, וכשם שראינו ברצח בבר נוער בת"א שגדע את חייהם של ניר כץ ושל ליז טרובישי
מעשים שלא יעשו". מסכים אתך, אבל נראה שמרוב פזיזות שכחת שלכל מטבע יש צד שני.

הפסיכולוגית ד"ר חנה בר יוסף, חברת הוועדה הבין-משרדית למניעת אובדנות בישראל, הפועלת במשרד הבריאות, ערכה מחקר הבוחן את שיעור אחוזי ההתאבדות בקרב הנוער בקהילה ההומו-לסבית. הנתון החשוב ביותר העולה ממחקרה הוא ש-20% מההומואים והלסביות שנבדקו במחקר דיווחו כי ניסו להתאבד – שיעור הגבוה פי 112(!) משיעור ההתאבדות בבני נוער המדווח בקרב האוכלוסייה הכללית.

בר יוסף ציינה כי היקף הניסיונות האובדניים בקהילת ההומואים והלסביות הדתיים היה גבוה יותר כי "זוהי קבוצה שלא מקבלת די התייחסות, והיא כר פורה להתאבדויות ששומעים עליהן בדיעבד. אחוז ההתאבדות בקרב הדתיים הוא הגבוה יותר, שכן הם נתקלים במצוקה קשה יותר מול המשפחות".

בעז היקר, הזכרת את הבעייתיות במצעדי הגאווה גם בגלל "העירום החלקי המביך, הרמיזות המיניות המתגרות והקולניות הבוטה".

אני מסכים בהחלט, ובאמת אנשי עמותת כמוך – הומואים דתיים אינם צועדים במצעדים. אבל אל תשכח את הצד השני של המטבע – בלי המצעדים לא ברור אם היום הייתה קיימת עמותת כמוך במתכונתה הנוכחית, קרי: לא ברור אם היה מי שיושיט יד לאותם אלה שחושבים להתאבד, לאותם אלה שמרגישים לבד ושאין להם עם מי לדבר, לאותם אלה שגם אתה עצמך דואג להם. המצעד העלה את המודעוּת הציבורית לנושא ההומו-לסבי, והוא בא בתגובה ליחס הציבורי הקלוקל כלפיי הומואים ובתגובה להטלת מעין אות קלון על ההומואים. המצעד הוציא מהארון את ההומופוביה האיומה של חלק מהאנשים, כשם שראינו במקרה ישי שליסל שניסה לרצוח צועדים במצעד, וכשם שראינו ברצח בבר נוער בת"א שגדע את חייהם של ניר כץ ושל ליז טרובישי.

בעז היקר, אתה קורא למחנכים לרבנים להמשיך בחינוך "לערכים ולמוסר, לקדושה ולחיי משפחה לתפארת". אני מסכים וחותם על כל מילה, אבל מי אמר שאם מדברים על הומוסקסואליות יש בכך ניגוד לתורה, לערכים או לקדושה? השאלה היא מה אומרים בנושא ואיך אומרים זאת, ולא בעצם האמירה שיכולה להביא למה שמופיע בתורה עצמה – לאהבת הזולת, לכיבוד הזולת, לאכפתיות.

בעז היקר, נראה שהגיע הזמן שתתבגר קצת. שתלמד משהו שהדודה שלך, שממרומי גיל גבורות, רואה ומבינה דברים שאתה בצעירותך עדיין אינך רואה ואינך מבין.