נדב, אביהוא והכהונה - מאז ועד היום

חננאל ובר ז"ל , כ"ג בניסן תשע"ג

אחד האירועים הקשים והמכוננים ביותר בתורתנו הקדושה ארע ביום השמיני למילואים, בראש חודש ניסן בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים, שבו חונך המשכן. היום שהחל בשמחה גדולה, הסתיים באבל לאומי לכל עם ישראל.

היום החל עם צאת ה"אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד). אך מיד לאחר מכן קמו נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, ויקחו "אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשּ מִלְּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (ויקרא י, א-ב). בכך הפכה השמחה הגדולה בין רגע לצער גדול -- לאהרון, למשה, ולכל העם. מהי הסיבה לכך, ומהו הלקח מאותו אירוע טרגי לדורות הבאים?

משה הורה לכהנים מה בדיוק לעשות ובאיזה סדר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' " (ויקרא ט, ו). אהרון ובניו הקפידו לציית להוראות משה רבינו פרט אחר פרט בזריזות ובדייקנות עד לרגע מותם. ולכן, נשאלת השאלה: מה גרם לנדב ואביהוא לסטות מהוראותיו של משה?

כדי לנסות להבין מה הניע את האחים, הבה ננסה לדמיין אותם במציאות של ימינו. הכיצד? נניח שיש יהודי דתי, שמשתדל להתפלל כל יום בלהט ובכוונה רבה. אך אחרי שנים של תפילה יום יום שלוש פעמים ביום, התפילות הופכות לשגרה וקשה לו להתרכז בהן. ולכן הוא מוצא את עצמו גולש לנושאים אחרים תוך כדי תפילה.

כדי להחזיר את המצב לקדמותו הוא שוקל לגוון את נוסח התפילה, ולהמציא קטעים אישיים יותר, המחברים אותו לבוראו. האם המטרה הנשגבת הזו מצדיקה את המעשה אליו הוא מתכוון? ברור, ששום רב לא יצדיק שינוי כלשהו בטקסט הקדוש של התפילה שקבעו חז"
נניח שיש יהודי דתי, שמשתדל להתפלל כל יום בלהט ובכוונה רבה. אך אחרי שנים של תפילה יום יום שלוש פעמים ביום, התפילות הופכות לשגרה וקשה לו להתרכז בהן. ולכן הוא מוצא את עצמו גולש לנושאים אחרים תוך כדי תפילה
ל. הפתרון ע"פ כל רב שיפנה אליו יהיה להתרכז בכל נפשו בתוכן המילים, לחפש רבדים נוספים בהן, ולשלב בתוך התפילה -- במקומות המותרים -- את הקטעים האישיים שיוסיפו לה טעם אישי. אך בשום פנים ואופן לא יאושר לו לשנות את טקסט התפילה, כי זה, מחד גיסא, מרשם לאנרכיה פולחנית, ומאידך גיסא, ראייה מובהקת לגאווה אישית ותחושת עליונות מול חז"ל שתיקנו את התפילה לפני כאלפיים שנה.

כפי שכל רב יראה תוכנית כזו בחומרה רבה, כך, קל וחומר, ראה הקב"ה את מעשיהם של נדב ואביהוא. ובכן, חז"ל תלו את מעשיהם של נדב ואביהוא, בין היתר, באופיים -- בעיקר בגאוותם. הרי רק אחד שמחשיב את עצמו כגדול ממורו, גדול מאביו וגדול מכל אחיו -- כך ששום בת מישראל אינה ראויה להיות אשתו -- מסוגל לאמץ מהלך שמהותו סטייה מן התקן שהוא קיבל מהגדולים ממנו, שקיבלוהו מהקב"ה. לעניות דעתי, לו היו שני הבנים מאמצים לעצמם את מידותיהם הגדולות של משה רבם ואהרון אביהם    ענווה ואהבת הבריות -- שהן המידות החיוניות לכהנים הבאים לשרת את העם בפני האלוקים, מותם הטרגי היה נמנע. ואכן פסקו חז"ל, כולל הרמב"ם ב"הלכות תלמוד תורה" (פרק ה, ד) ש"כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".

היינו חושבים שאירוע כה כואב היה משאיר רושם כל כך עמוק על כל צאצאיהם של אהרון ששום מקרה דומה לא היה קורה בעתיד. אך לדאבוננו, יתכן שתפאורה והפאר המאפיינים את בגדיהם של הכהנים כנציגם של העם בפני ה', פעלו פעמים רבות להעלמת ענוונותם, ולדרבנם להרבות בכסף ובתים מפוארים בקרבת בית המקדש. בימי בית המקדש הראשון ששרד ארבע מאות ועשר שנים היו רק שנים עשר כהנים גדולים -- ראיה שבתקופה ההיא תיפקדו הכהנים הגדולים כראוי.

לעומת זאת, בבית השני, שבו רבים מן הכהנים מרדו בהלכות בית המקדש וקבעו לעצמם "הלכות" חדשות, היתה תקופה שבה רבים מן הכהנים היו צדוקים, ומתיוונים. בתקופה ההיא הכהונה הפכה ממוקד של חינוך העם וייצוג העם בענווה, למוקד של צבירת כח פוליטי ועושר. ואכן הקב"ה שלא סבל את הסטיות הנוראיות הללו ממידותיו של אהרון גזר עליהם מוות, כך שרבים מן הכהנים הגדולים בבית שני לא הוציאו את שנתם, וסך הכל כיהנו בתקופת ארבע מאות ועשרים שנות הבית השני כשלוש מאות כהנים גדולים!

יהי רצון שבחנוכת בית המקדש השלישי והאחרון, שיבוא במהרה בימינו, יחזרו הכהנים לכהן בדרכו של אביהם אהרון -- "אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" -- ויזכרו תמיד את גורלם המר של בניו -- שעם כל הכוונות הטובות -- הפרו את מצוות ה' ושילמו בכך בחייהם.