מה למוכר פלאפל בוועידת בני עקיבא?

סוד כוחה של בני עקיבא, כפי שהומחש בוועידתה, הוא קבלת אחריות וחיבור לכל המגזרים מבלי להתנשא. ואולי זו הסיבה להצלחת הבית היהודי.

אמנון שפירא , כ"ד בניסן תשע"ג

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
ועידת בני עקיבא הסתיימה בפסח, ולא התאוששתי מהעוצמות שהתגלו בה.
 
כבני אדם וכיהודים אנו חווים כישלונות, אבל גם מביטים בטור ההצלחות ולא מאמינים. שלוש אנקדוטות ידגימו זאת: כשעלה לברך הרב שי פירון, ציינו שזה שר החינוך השלישי שהיה בוגר בני עקיבא. שנית, צוין כי בכנסת הנוכחית מכהנים כשלושים ח"כים, שהיו בעברם פעילים בבני עקיבא (גם אם אחדים כבר התרחקו). ושלישית, בטקס הפתיחה ישבו מאות צירים בבית המדרש של ישיבת הגוש מול מסכי ענק שהציגו ברכות מוקלטות לכבוד הוועידה: כמקובל, מח"כים ועד רבנים. אבל הפעם, נכונה הפתעה: לפני השופט העליון בוגר התנועה נועם סולברג הופיע בוגר אחר, מוכר פלאפל, שבירך את הוועידה. ואחרי הרב יעקב אריאל בוגר בני עקיבא הופיע קצב באיטליז, גם הוא בוגר התנועה. 

הייתי בהלם: השתתפתי בהרבה מוועידות בני עקיבא, ומימיי לא שמעתי מוכר פלאפל מברך את הוועידה, בצד המכובדים. במוחי חלפה כברק הגמרא הידועה: "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר: אני מרבה, והוא ממעיט (וכפירוש המהרש"א: שאני מרבה בתורה, והוא, מפאת עבודתו, ממעיט), שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמיים" (ברכות יז). וכאן מימוש ההגדרה שבני עקיבא היא תנועה של עם, של כל חלקי העם, וכחלק מתפיסה דתית עמוקה שבה שופט עליון ומוכר פלאפל, שניהם חברי בני עקיבא ועומדים לפנינו בשווה. הכרה פנימית זו היא המסבירה את סוד כוחה של התנועה, התובעת חיים ערכיים ובכל עיסוק אנושי. 

בעצרת הפתיחה בלטרון (22 אלף משתתפים) הוצג סרטון על אברהם יוגב (ראו בשמו ביוטיוב), שבא ממשפחה מסורתית (עושים קידוש, ופותחים טלוויזיה בשבת) ונדלק בגלל הרעיון, והתוכן, והחיים של תורה שמצא בסניף בני עקיבא בראשל"צ. הוא התעלה, הקים בית יהודי, והיום הוא רכז ההדרכה של מחוז יהודה בבני עקיבא. וצודקים האומרים שבני עקיבא היא תנועת החזרה בתשובה הגדולה בעולם. גם הרב פירון, רב קהילה, ראש ישיבת הסדר וכיום שר החינוך, אמר בוועידה שאם בני עקיבא לא היו מקבלים אותו בכיתה ח', למרות שבא מבית חילוני, לא היה מגיע לאן שהגיע. 

והנה בא גם הרב יעקב מדן ('מקור ראשון' של פסח), ובירך על הבית היהודי, תחת הכותרת: "יציאת מצרים של הציונות הדתית". לדבריו, "הציונות הדתית במשך כל ימיה הייתה 'מגזר'... היא לא ממש נטלה אחריות על כלל הנעשה במדינה. היא הייתה מגזר טוב, והאמינה שדרכה חשובה לכל עם ישראל. אך לא נמלטה מכך, שדאגתה לכלל ישראל עברה דרך צינור דאגתה למגזר שלה, בהתיישבות, בחינוך, ובקורטוב של נוכחות דתית בכלל הציבור. ברגע שוויתרה על האחריות, ויתרה בכך גם על הסמכות ועל היכולת להוביל. שהרי הסמכות והאחריות הן שני צדדים של מטבע אחד... כך נוהגים היום החרדים. הם נוטלים אחריות על לימוד התורה, החשוב לכולנו, אך לא על כלל בעיות האומה...", ואילו בציונות הדתית נוסח הבית היהודי רואה הרב מדן תופעה מבורכת, מפני שהיא מקבלת אחריות לאומית על כלל ישראל (כוונתו שהברית של בנט עם לפיד היא מלכתחילה, ולא רק בדיעבד).

דברים אלה הם נוסח אחר של השופט העליון ומוכר הפלאפל, וכפי שנחשף בהחלטות הוועידה: בצד הקריאות לחיזוק התורה ולימוד התורה, התקבלו החלטות גם לייסוד חבורות להתיישבות חקלאית ולפעילות קהילתית בכל שכונה בארץ, כדרך המלך לקידוש שם שמיים. מכאן, שהצלחת בני עקיבא והצלחת הבית היהודי הן שתי פנים של דרך אחת. 

בני עקיבא מודעת לכך שהיא באמצע דרכה, בהחלטתה להיות מעורבת בכל שטחי החיים בארץ: לא נפרדת מעַם ישראל ולא נפרדת מהחיים; ומתוך שאיפה המוכיחה את עצמה כאלף עדים, של חיבור לחיים וחיבור לתורת החיים. ואשרינו שזכינו.