מסע תענוגות בעיר הקודש
מסע תענוגות בעיר הקודש
בית מלון. בערך כמו לבלות את שבוע החג בבית, רק עם מעלית איטית יותר. כמה איטית? ובכן, בזמן שהמתנתי לבואה, השר יאיר לפיד כבר הספיק ללמוד כל מה שצריך לדעת על כלכלת העולם. זו הייתה מעלית כה איטית, שרוב אורחי המלון, כולל קשישים על כיסאות גלגלים, העדיפו את המדרגות. וזה עוד לפני שמדברים על מעלית השבת, שללא ספק ענתה על הדרישות ההלכתיות של הרבנים המחמירים ביותר. היא פשוט לא זזה.


אבל לא כדי לקטר על האכסניה הגעתי עד הלום, אלא כדי לפאר את העיר שבה היא נמצאת. קוראים לה ירושלים, אולי יצא לכם לשמוע עליה. אומר זאת כך: כתל-אביבי במקור, בפה ובטלפיים, יש לי יחסים מורכבים עם עיר בירתנו ועם הירושלמיות כהלך רוח. אבל עם עובדה אחת קשה להתווכח: מעבר לקדושתה הידועה, זוהי עיר נפלאה למטיילים, בעיקר במזג האוויר הנוח של חג האביב. לא נותר לי אלא להפוך לתשדיר שירות תיירותי מהלך ולהזכיר בקצרה את סיוריי האחרונים, לא לפי סדר חשיבותם.


הנה שכונת עין כרם הכפרית והציורית, שמסיבות היסטוריות ודתיות מושכת גם לא מעט צליינים; הנה מתחם ממילא, הנותן תשובה לשאלה הנצחית כמה גושניקים בוגרי הישיבה אפשר לדחוס לשדרת חנויות אחת; הנה בית הכנסת המשוקם והמפואר העונה לשם 'החורבה' – ולא, זה לא אצטדיון הכדורגל 'האורווה', זה משהו אחר לגמרי; הנה הכותל, שאפילו ח"כיות מהעבודה ומרצ כבר יודעות איך להגיע אליו; והנה מושב אורה הצמוד לעיר, שבו ערכנו ביקור משפחתי וכמעט נשארנו לחפש דירת קיץ – הן בשל הנוף ההררי הנשקף מהמושב והן בשל המעיין הקטן הסמוך אליו.


ואם כבר ירושלים, אז הספקנו לסמן וי גם על תערוכת עיר הקרח שבמתחם הרכבת הישנה. לשניים וחצי האנשים שעדיין לא ביקרו במקום: מדובר במוזיאון קטן ומקורר של פסלי ענק מקרח, הכולל בין היתר דגמים של מבנים מפורסמים, נופים, חיות וסמלים מהמזרח הרחוק. תערוכה נחמדה למדי, ואולמות התצוגה קפואים פחות מכפי שצפיתי, אבל אולי זה קשור לשלושת מעילי הענק שעטפו את גופי מכל הכיוונים. לכו תדעו. באטרקציות האחרות של עיר הקרח לא היינו, אך שלושת ילדיי התלהבו מהתערוכה, ולו רק בזכות מגלשות הקרח הגבוהות שניבטו מכל פינה. אם הייתי נותן להם לעקוף אותי בתור למגלשה, אולי הם היו נהנים אפילו יותר.


אז נכון, הרגל כבר חלף והרגל הבא עדיין לפנינו, אבל כל זמן הוא טוב להמליץ על ביקור בירושלים ובסביבתה (במקרה של פיגוע המוני אחרי סגירת הגיליון, אנא התעלמו מהמשפט הקודם). מודה ומתוודה: גם תושב גוש דן כמוני לא יכול להתעלם מחינה המגוון של עיר בירתנו לנצח נצחים. לגור שם? טוב, לא להיסחף, כן? קודם תשטחו את העליות והירידות ואז אולי יהיה על מה לדבר. במעליות של בית המלון שלנו זה עבד יופי.


פני הדור


אותן מעליות היו איטיות כמו צב בתרדמת, למעט בכל הקשור בסגירת דלתות. עוד לא הספקת לומר "טרכטנברג" מרגע פתיחת דלת המעלית, והיא כבר נסגרה לך מול הפרצוף. זוהי הסיבה שבאחד האמשים, משראיתי איש מבוגר לבוש שחורים עומד מול המעלית הנפתחת עם עגלה עמוסה במערכות תאורה והגברה, דחפתי יד לפניו ועצרתי את דלת המעלית מלהיסגר. האיש ומשאו חלפו על פניי ונכנסו למעלית. אני כבר פניתי ללכת, ואז שמעתי, מאחורי העגלה העמוסה, את צמד המילים "תודה רבה".


בבת אחת הפניתי את ראשי לאחור. קשה היה לזהות את האיש הרזה ומחורץ הפנים, שבגדיו השחורים דמו למדיהם של עובדי המלון, אבל הקול העמוק והנעים הסגיר מיד את זהותו: הזמר יובל דור מ'הכל עובר חביבי'. נו, אתם יודעים, ההוא שהיה נשוי לההיא ויחד הם שרו על מדרגות הרבנות ובסוף גם הגיעו לשם. כמו רובנו, גם דור התבגר במהלך שלושת העשורים האחרונים, והוא דומה כעת יותר לסאליירי מהסרט 'אמדיאוס' מאשר לאותו בחור מתולתל מהאייטיז. אבל החיוך, החזות הסימפטית ובעיקר קול נופת הצופים נשארו בדיוק כמו בימים ההם.


מן הסתם כבר הבנתם: האיש שייצג אותנו באירוויזיון בדבלין, שיחק ב'עלובי החיים' וזכה עם להקתו בפרסי כינור דוד, הגיע אל המלון שלנו להופעה בפני קהל שעדיין זוכר את העיירה בפולין שבין המלחמות. בהחלטה של רגע שכנעתי את רעייתי לבוא איתי למופע. נחווה מעט נוסטלגיה, נשמע כמה שירי 'חביבי', ועל הדרך גם נוריד את ממוצע הגיל בקהל ל-80. מה רע?


בתוך חמש דקות הבנתי שאני לא בדיוק קהל היעד. המופע של דור עסק בקשר המופלא שבין השפה העברית לבין תקשורת בינאישית, ובמילים אחרות: יותר מדי עצות פשטניות לחיים טובים, יותר מדי משחקי לשון טרחניים (כן, אפילו בשבילי), רצף של בדיחות עתיקות, וגם שירים ארצישראליים שברובם נולדו לא רק לפני 'חביבי' אלא גם לפני 'אף אוזן גרון', הגלגול הראשון של הלהקה. כן, ברור לי שאני קצת הבן הרשע. יובל דור עדיין שר ומנגן נהדר, ואני מזדהה לחלוטין עם המסרים בזכות הקשר האנושי וההבנה ההדדית. ועדיין, במשך שעה וחצי המתנתי לאיזו מכת חושך שתעזור לי להתחמק מהאולם, ושתיקח אותי למשהו המתאים לגיל שלי יותר, כמו המגלשות של עולם הקרח.


למרות זאת, מגיעות מחמאות לאמן הוותיק, שלא רק שר וניגן נהדר, אלא גם הצליח להיראות כמי שבעצמו נהנה מהאירוע. למותר לציין כי כל הקהל חוץ ממני התמוגג מכל רגע, הגיב והשתתף בשירה, בדיבור ובמחיאות כפיים, בעיקר אלה שיכלו עדיין להזיז אותן. אז אם לכולם טוב, למי אכפת מבעל טור עייף הסובל מעודף מצות שהגיע למקום הלא נכון. ואם האיש ממשיך ליצור ולפזר אנרגיות טובות, למי אכפת מהצביטה בלב על התגלגלות הקריירה שלו, שהיא שיקוף של חיינו החולפים מתחת לרדאר שלנו במהירות גדולה מדי.


כשמאיר נרגע


רק שבוע לפני כן הופיע על המסך הקטן אותו יובל דור, מודל 1982, ובירך את אבי טולדנו על זכייתו בתחרות הקדם-אירוויזיון. האירוע שודר בערוץ 1, במסגרת רצועת הלילה המביאה כל מיני ענתיקות מארכיון רשות השידור. כמי שסובל כבר שנים מהפרשת יתר של בלוטת הנוסטלגיה, התיישבתי למחרת מול המסך (בשעות היום, תירגעו, יש טכנולוגיה חדשה שנקראת הקלטה) וצפיתי באותה תחרות זמר שעליה גדלתי ושקלקלה את טעמי המוזיקלי לנצח
.
למרות שהקדם-אירוויזיון נחשב ביזארי ברובו כבר באותם ימים, קשה שלא להעריך היום את הטון התרבותי והרגוע שליווה אז את התחרות. המגיש דניאל פאר פיזר ארומה ממלכתית, הזמר המנצח לא הפך לשלולית מתייפחת אלא חייך בשמחה מאופקת, השיר הזוכה לא בייש את המולדת, והייתה לו אפילו – תאמינו או לא – כוריאוגרפיה. והכי מוזר: הכתב הצעיר מאיר איינשטיין, ששידר אז מאחת מנקודות השיפוט, הקריא את התוצאות בקול רגוע ומונוטוני. היו ימים.