'ברכו את ה' המבורך!'

שמואל זיוון , כ"ח בניסן תשע"ג

הרב שמואל זיון
הרב שמואל זיון
עצמי

מספר ר' שלמה קרליבך ז"ל:

את העדות הבאה זכיתי לשמוע מפי יהודי ששרד את נוראות גטו ורשה:

'יום שמחת תורה האחרון בגטו בוורשה...

כולם כבר חצי-מתים, שברי-שברים. למי יש עוד כוח או רצון לרקוד בשמחת תורה?

וגם אסור היה לרקוד. 'הם', ימח שמם, הכריזו: מי שרוקד בשמחת תורה מיד יִיָרֶה!

אבל הרבי מפיאסעצנא, ר' קלונימוס-קלמן, העביר קול בכל רחבי הגטו שהוא מצא מרתף גדול, מתחת לבית חרב, והוא מזמין את כל הציבור הקדוש ל'הקפות' של שמחת-תורה.'

ואתם יודעים, רבותי, שלגבי ההקפות - ישנם שני מנהגים אצל הרביים. ברוב החצרות החסידיות, כולם רוקדים. אבל בכמה מהן, כמו בקוז'ניץ בפיאסעצנא וגם בצאנז - רק הרבי רוקד. החסידים עומדים מסביב ומסתכלים. הם יודעים שהריקוד של הרבי מעלה אותם למקום שלא היו מגיעים בריקוד שלהם. הם מסתכלים איך שהרבי רוקד, והלב שלהם עולה מעלה מעלה...

המשיך אותו יהודי מוורשה: 'הגעתי למרתף, באותו ליל שמחת תורה. היו שם אלפי יהודים. הצפיפות היתה איומה, והמחנק נורא.

ועל מה דיברו? החג היה רחוק מאיתנו שנות אור, כאילו שייך לפלנטה אחרת. היינו בגטו ורשה. סיפרנו אחד לשני: מי מת, מי לא מת, מי חצי-מת, מי רבע-מת, את מי לקחו לטרבלינקה...

חשבתי לעצמי: בשביל זה באתי? לשמוע את הצרות של כולם? לא די לי בצרות שלי?

וגם את האמת אגיד לך - כרבים אחרים הרגשתי: אני כבר לא מאמין. אני לא מאמין עוד, לא באלוקים ולא בתורה. אז למה באתי? כדי לרקוד עם התורה?

רציתי לברוח משם, אבל זה היה בלתי אפשרי.

ואז התחילו השמועות: מישהו צעק שהרבי כנראה לא יבוא, מפני שהוא אָבֵל על בנו-יחידו, ר' אלימלך, שנהרג ביום השני של סוכות. וגם אשתו וכלתו כבר נהרגו. הרבי לא יוכל לבוא ולרקוד.

אבל אחר כך הגיעו שמועות הפוכות: כן, הוא יבוא!

ומתחילים להתווכח: אחד אומר - יבוא!, והשני אומר - לא יבוא...

בינתיים, אנחנו ב'גיהינום' הכי תחתון. המחנק, הייאוש...

אי אפשר לתאר את זה. ייאוש כזה עוד לא היה בעולם.'

אבל עכשיו, תִּפתחו את שערי הלב. תעצמו את עיניכם ובואו יחד אתי לגטו ורשה באותו ליל 'שמחת תורה'.

דעו לכם, רבותי, לא יהיה עוד 'שמחת תורה' כזה עד ביאת המשיח.

סיפר אותו ייד'לה: 'פתאום נפתחה הדלת. והנה רבינו הקדוש מפיאסעצנא נכנס למרתף.

כולם מפנים לו דרך והוא ניגש ל'עמוד'. ואז, בקול ערב הוא מתחיל את הניגון המיוחד לליל יום טוב, ובעוצמה פנימית כזאת שאי אפשר לתאר הוא קורא: 'ברכו את ה' המבורך!'

סיפר לי אותו יהודי: 'אני נשבע לך: באותו הרגע הוא הדליק את הנשמות שלנו! באותו הרגע הוא לקח את הנשמות שלנו מעִמקי שאול והעלה אותן לשמי שמיים!

פתאום, לא היה אדם אחד שלא היה לו ברור שה' אחד ושמו אחד! לא היה אדם אחד שלא היה לו ברור שאנחנו, עם ישראל - העם הנבחר, ושכל אות בתורה הקדושה - אמת לאמיתה!

פתאום היינו שרויים באור עצום, והרגשנו: איזו זכות להיות יהודי! איזו זכות להיות חלק מעם ה'!

כולנו הרגשנו שאנחנו מוכנים למסור את הנפש למען הקב"ה ולמען עם ישראל!

ואז, מעומק הנשמה ענינו לרבי בקול אחד:

'ברוך ה' המבורך לעולם ועד!'

-------------------------------------------

על הסיפור הזה הוספתי פירוש:

אמונה היא לא תמיד ודאות.

'ודאות' היא עניין שבהכרה, והאמונה באה ממקום הרבה יותר עמוק מהכרתו האישית של אדם. אמונה היא קשר, שייכות פנימית.

כאשר שרויים במציאות של 'הסתר פנים' נורא, יכולה ההכרה האמונית לקרוס, והלב מתמלא ספקות וייאוש.

ואף על פי כן, עצם האמונה אינה נעלמת.

היא מתכנסת לה בעומק העל-מודע. ובבוא העת, היא תפרוץ שוב.

'שברי השברים' מגטו ורשה, למרות הייאוש והכפירה, נענו להזמנתו של הרבי.

רבים מהם, 'למיטב הכרתם' - כבר לא מאמינים. אז למה באו?

כי איכשהו, באופן לא-מודע, הם עדיין רוצים להאמין.

והם יורדים למרתף הגדול שמתחת לבית החרב. אפשר גם לתרגם: הם מתייחדים עם הכאב הנורא שבחורבן הכללי.

הם באים, כי למרות שהם לא רואים, הנשמה שלהם רואה: כאן, בהתקהלות הזאת לכבוד התורה, 'ייפתחו השמיים' ואמונתם תתחדש.

והספק הזה הממלא את חללו המחניק של המרתף - 'הרבי יבוא או לא יבוא?'... האין הוא רומז לספק העיקרי, זה שפוצע את לבם ואין להם מנוחה: האם אלוקים כאן? האם יבוא? או שמא הוא כבר לא כאן...?

ואז הרבי מפיאסעצא מופיע.

וכולם מפנים לו דרך - הם רוצים לשמוע אותו. מפי האיש הנשמתי הזה הם רוצים לשמוע את קול נשמתם הם.

ובקול ערב ומלא עוצמה הוא קורא ושר:

'ברכו את ה' המבורך!'

זו שליחותכם, אחים, זו מהותכם!

ומעומק הנשמה, מעומק העל-מודע הקולקטיבי שלהם הם עונים כאיש אחד:

'ברוך ה' המבורך לעולם ועד!'