מגיע להם לשמוח

תחיה קליין , כ"ח בניסן תשע"ג

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
כותרת קטנה בעיתון שדיווחה כי המשפחות השכולות בקשו להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות, צדה את עיני, לפני כמה ימים.

בקשה קטנה אך כבדה ומשמעותית מאד. שאולי היה צריך לחשוב עליה כבר מזמן. שצריך לפחות לדון בה בכובד ראש.

המעבר החד מיום העצמאות ליום הזיכרון, מאד עוצמתי.

בכפר בו גדלתי הגדילו לעשות והחלו את הטקס בעצבות של יום הזיכרון וסיימו בשמחה של יום העצמאות, זה היה כל כך מרגש ומרטיט לב.

זה מזכיר לנו את המצב ביום הכרזת המדינה - הייתה שמחה גדולה בתל אביב, בעוד שסביבה החלו כבר קרבות קשים, תושבי ירושלים הנצורה ומגיני גוש עציון כלל לא ידעו על הקמת המדינה.

אנחנו כבר כל כך רגילים לזה, גם בתוך חיינו, במדינתנו הקטנה והאהובה, שדם אזרחיה אוהביה, ודם מגינה זורם בעורקיה, וכמו מאיץ ומפריח את הרריה ועמקיה. עצב ושמחה משמשים לנו בערבוביה.

זה אפילו נח, חופשה קצת יותר ארוכה. לפחות עבור אלו שיכולים לקחת יום בחירה..

אבל, אולי מרב שיקולים ופילוסופיה לא חשבנו די על המשפחות השכולות, האם גם להן זה מסתדר טוב?

יום הזיכרון מטרתו להתייחד עם חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, להשתתף ליום אחד בפיסה מעוצמת הכאב המלווה את המשפחות השכולות אשר איבדו את יקיריהן, יום יום ושעה שעה, לתת להם מקום של כבוד לאוורר את יגונם המוצנע כל השנה, וכך אולי להגיד להם תודה פשוטה , על כך שאנחנו יכולים לחיות פה עוד יום ועוד שנה, בתחושת ביטחון, להם ששילמו את המחיר.

ביום הזה האבות, האימהות, הסבים והסבתות השכולים, הילדים היתומים והנשים האלמנות , וגם החברים הטובים, נותנים לגלי הכאב והיגון להתנחל בהם, מאפשרים לזכרונות ולתמונות לשטוף אותם, הם מבקרים את יקירם בבית הקברות, מתפללים, משוחחים, הם כל כולם בתוך החסר והגעגוע.

והגלים האלה, השיטפונות הללו של געגועים וכאב מסרבים להעלם עם שקיעת החמה וכניסת יום העצמאות, הלב כבד והעין דומעת ואיך אפשר לעבור מעצב כה עמוק לשמחה?

אני בטוחה שהם רוצים לשמוח, מגיע להם לשמוח, זה לא יהיה מוגזם להגיד שהכי מגיע להם לשמוח במדינה הזו אחרי מה שהקריבו למענה, אבל בערב הזה מיד אחרי כל הבית קברות והטקסים, הם לא מסוגלים לכך.

אני (ואולי גם אתם?) לא שמתי ליבי למצב זה ולא חשבתי כי כך הם פני הדברים, עד שסבתי ניצולת השואה, אשר שכלה את אחיה הצעיר בן ה-17במלחמת השחרור בקרב על ארמון הנציב, שיתפה אותי בתחושותיה, "אני לא הולכת לחגיגות של יום העצמאות, אין לי מצב רוח לחגוג אחרי הטקסים היום "היא אמרה, ואני נאלמתי וחשבתי- כמה הגיוני וכמה לא הוגן.

למה שלא נתחשב בהם?

יום הזיכרון נקבע ליום נפילת גוש עציון, אבל ישנם עוד ימים רבים בלוח השנה ההיסטורי של מדינת ישראל בהם נפלו חללים רבים, אפשר לציין את יום הזכרון במועד אחר.

ח"כים נכבדים, קובעי מועדות וטקסים, תנו למשפחות השכול לחגוג את יום העצמאות מתוך שמחה ולא מתוך כאב. מגיע להם!