עיתונות עד זרא

אבי סגל , ח' באייר תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7
מדי שנה, באזור יום העצמאות, אני מהרהר באפשרות לקבל עצמאות משלי; עצמאות במובן אני-רוצה-לדבר-על-ריקי-כהן של המילה:
 
להיות עצמאי ולא שכיר, חופשי ולא עבד, ליצור ולכתוב בקצב שלי ולא לגרד רעיונות למדור שבועי, לאהוב את מה שאני עושה ולא לנסות להאהיב אותו על אחרים. מדי שנה, בתום חמש דקות של פנטוז, אני נזכר בהשלכות המיידיות של הרעיון – שלושה ילדים המתדפקים על דלתות שירותי הרווחה וצועקים שלא אכלו כבר שבועיים – וכך אני יורד מהרעיון לפחות למשך שנה.

ובכל זאת, איך אמר ויליאם וואלאס בסרט ההוא עם הלוחמים בחצאיות? "הם יכולים לקחת לנו את החיים, אבל לא לקחת את חירותנו". מובן שזה קרה רגע לפני שהוא מת בייסורים נוראיים, חופשי ומאושר, אבל זאת לא הנקודה. מה שאני טוען הוא שאם אני כבר חייב לכתוב כדי לפרנס את משפחתי, לפחות אטול לעצמי את החירות החלקית לכתוב את מה שאני באמת מרגיש כלפי עבודתי: לא כיף לי, וזאת עובדה. עשר שנים וחצי של כתיבה על אקטואליה, תקשורת ותרבות הפנאי שחקו אותי לחלוטין. שחיקה שהחלה, אגב, לפני עשר שנים ורבע. מאז אני חי על קפה ואינרציה, שזה שם טוב למחזה משנות ה-50 אבל לא צורת החיים הכי מומלצת ואנרגטית.

ואם עד לשורה זו עשיתי מעצמי קוטר לא קטן, הדברים הבאים הם כבר בגדר התאבדות מקצועית. אומר זאת ישירות: לא רק לכתוב טורים אישיים אני לא אוהב, אלא גם לקרוא אותם. אני יודע, עם משפט מהסוג הזה דן שילון ריסק לעצמו את הקריירה. אבל האמת חייבת להיכתב: כל הכתיבה האישית קצת נמאסה עליי, כולל המדור שלי, כולל מילים אלו ממש. טוב, עם זה רובכם בוודאי מהנהנים בהזדהות.

אני מתנצל בפני כל הפובליציסטים, אנשים מוכשרים ביותר שרק רוצים להתפרנס בכבוד ולא להגיע למקומות עבודה משפילים, כמו הכנסת. באמת שאין לי טענות כלפי אף אחד, בעיקר כשאני יודע עד כמה קשה למצוא נושאים לכתיבה בכל פעם מחדש (ולראיה - האייטם הזה). זה לא אתם, זה אפילו לא אני, זאת העיתונות הכתובה. היא גדולה מדי, פאסט-פודית מדי, מספקת עבודה לאנשים רבים מדי. אתם לא יכולים לראות, אבל ברגע זה הרמתי את היד.

עם טורים פוליטיים אני עדיין חי בשלום, וישנם גם כמה מוכשרים שמצליחים להפיח חיים בז'אנר הכתיבה האישית, כמו הכותב שמן הסתם קראתם בעיון לפני שני עמודים. אבל רוב הטורים האישיים מצביעים בעיקר על הזמן הדחוק של כותביהם. הבלתי נסבלים מכולם הם הטורים הממוקדים בנושא ספציפי אך אוניברסלי, רצוי כזה שכבר עסקו בו מיליון וחצי פעם לפני כן, כשהבדיחות הן אותן בדיחות והתובנות אותן תובנות. את הנושאים אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים: פעם זוהי ההתמכרות לגאדג'טים ופעם לאימוני כושר, פעם זה על מישהו שנפטר, ופעם על אלו שיחיו ושיסבלו. הטכניקה היא קבועה: הכותב מוצא נושא שאפשר לתאר בשלוש מילים לכל היותר, ומרחיב אותו לשבע מאות מילה שאינן מוסיפות דבר וחצי דבר מלבד עברית משובחת והומור צפוי.

אה, כן, הומור בעיתונות. גם ממנו נמאס לי. באמת. אם הייתי צוחק כאן, זה די היה הורס את הפואנטה. מדורי הומור, תכניות הומור, כל הסוגה שנקראת סאטירה למרות שרובה לא סאטירית – בעיניי העסק הזה צפוי מדי וחוזר על עצמו. מדי פעם אני קורא בעיתון משהו שמעלה חיוך על פניי, כמו טורי הדעה של עמירה הס, אבל בדרך כלל השנינות מותירה אותי שווה נפש. זאת לא היא, זה אני. גם תכניות הומור בטלוויזיה כבר לא עושות לי כלום. אני אוהב לצחוק, אבל לא אוהב שמתאמצים להצחיק אותי, ולא משנה כמה כישרון וכסף הושקעו בכך.

גם כאן מתמזגות אצלי הכתיבה והקריאה. תשע שנים חלפו מאז נפרדתי לשלום מהמדור הסאטירי האחרון שלי, אם לא מחשיבים את טיפת הסאטירה המשולבת לעיתים במדור זה כדי לא להרדים את הקורא. באותן תשע שנים קיבלתי לא מעט הצעות לשוב אל הסוגה, בכתב או מאחורי המיקרופון, ואת כולן דחיתי. הרגשתי שאני כבר במקום אחר. בשבועות האחרונים כבר לא יכולתי לעמוד בפיתוי, אבל ניסיון לקאמבק סאטירי מרהיב הסתיים בכאב לב, וגם לימד אותי דבר אחד או שניים על החיים. האמיתיים, לא הסאטיריים. אחד מהם הוא שאם לא מדובר בהמצאת הגלגל מחדש, אני מתקשה לגלות עניין.

מי שהצליח להגיע עד הלום תוהה בוודאי לאן כל זה הולך. בסדר, יש לנו כאן גבר עייף ומקשיש שחי חיים נטולי ריגוש, לא נהנה מקריאה או כתיבה כזאת, לא נהנה מכתיבה או קריאה אחרת, אבל מה הנקודה? ובכן, התשובה נחלקת לשניים: קודם כול, אני מיידע את הקוראים, למקרה שיום אחד אפנה לדרך אחרת, שזה לא יבוא עליהם בבום. מלבד זאת, הגיע הזמן להפסיק לקשקש על המעבר מהעיתונות המודפסת למקוונת, להפסיק לדבר על הפלטפורמה ולהתחיל לעסוק במהות – כיצד הופכים את החומר הכתוב עצמו לחדשני, מקורי ומעניין, או לפחות מצמצמים אותו לחומרים אקטואליים ומרחיבי דעת.

במחשבה שנייה, ייתכן שרוב הקוראים דווקא לא מעוניינים בשינוי, אלא אוהבים את אותן שטויות שחוזרות על עצמן חמש פעמים בשנה – מכתיבה אישית ועד פרויקטים מיוחדים, מכותרות סאטיריות ועד סודוקו. מאוד מתקבל על הדעת שאני היחיד המשתעמם מהעיתונים במתכונתם הנוכחית, שאני הוא היוצא דופן. יודעים מה? גם מזה נמאס לי.

בקטנה

א. אם כבר הזכרתי גאדג'טים, זה הזמן לספר שבימים האחרונים, בעקבות מתנה יקרה שקיבל בני בכורי ממקורב שאיננו אני, למדתי סוף סוף את ההבדל בין אייפון, אייפוד, אייפד ומגדל אייפל. עד היום הצלחתי להישאר בור ולהימנע מקשר עין עם המילניום הנוכחי, אבל לא עוד. גם הילד שלי למד דבר חדש: להחביא את הצעצוע האלקטרוני החדש, כי אבא שלו מתחיל לגלות סימני התמכרות לגלילה באמצעות האצבע.

ב. זמר הפופ הקנדי ג'סטין ביבר חולל סערה קטנה כאשר ביקר בבית אנה פרנק שבאמסטרדם. בספר האורחים של המוזיאון הסמוך כתב ביבר כי הוא מקווה שפרנק הייתה "בליברית", כלומר מעריצה של ביבר עצמו. מובן שזה רעיון אידיוטי לחלוטין, שכן ידוע לכולם שאנה פרנק כתבה את הגיגיה ביומן ג'סטין טימברלייק.

ג. מבזק סרטי המסך הקטן: 'העזרה' הוא סרט זוכה אוסקר, המבוסס על ספרה המצליח של הסופרת האמריקנית קתרין סטוקט מלפני ארבע שנים. העלילה מתרחשת במיסיסיפי הגזענית של לפני כחמישים שנה, ובמרכזה עיתונאית לבנה שמנסה לכתוב ספר מנקודת מבטן של עוזרות הבית השחורות. הרעיון יפה, ופה ושם יש מספר סצנות חביבות, אבל בסך הכול זהו סרט מעצבן, שטחי, נוטף צדקנות, מחלק את העולם ללבנים רעים (למעט הגיבורה האאוטסיידרית) ושחורים טובים, ומוגש אל הגרון באמצעות מזרק. מעין אופרת סבון לעקרות הבית. מה שכן, מדהים לראות ולהיזכר כמה מכוערים היו פניה של המעצמה האמריקנית רק לפני חמישים שנה, ואיזה מרחק היא עברה עד ימי הנשיא השחור הראשון.