בין אבל לשמחה

מתגובתו של אהרן על מות בניו אפשר ללמוד כיצד מתייחסת התורה לסוגיית הסמיכות בין יום הזיכרון לחג העצמאות

הרב ברוך אפרתי , ט' באייר תשע"ג

עתה, משנרגעו צופרי יום הזיכרון וגם תרועות השמחה של חג העצמאות נדמו, עולה מחדש סוגיית ההפרדה בין שני ימים אלו. יש אומרים שצריך להפריד בין הימים, שהרי לא ייתכן שאבלות וכאב יתהפכו בן רגע לשמחה וצהלה.
 
יש לתת מקום לאבל בפני עצמו, ולהבדיל בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות ביום אחד של מעבר אנושי. מאידך, אחרים סוברים שעלינו להמשיך ולחגוג את יום העצמאות בצמוד לאבל יום הזיכרון. 'בזכירה סוד הגאולה', כפי שהמציאות בפועל הייתה - מתוך המלחמות הוקמה המדינה. הפרדה בין הימים תהיה מלאכותית, ודווקא תפגע בזכר הנופלים.

מעיון בפרשיות השבועות האחרונים עולה לכאורה כעמדה הראשונה, שיש להבדיל בין השכול לשמחה. 

בפרשת  שמיני קראנו על מיתת נדב ואביהו, שני בני אהרן. מיתתם של שני צדיקים אלה ("בקרוביי אקדש"), הובילה לכאב גדול בעם ובייחוד אצל אביהם אהרן הכהן. לא בכדי התורה מציינת את התנהגותו, "וידום אהרן", שהייתה ההפך ממה שהיה מצופה ממי שמתאבל בכאב על בניו. 

נפילת בני אהרון קרתה במהלך ימי שמחת המשכן, ומעט לפני ההכרזה האלוקית על עבודת יום הכיפורים המטהרת אותנו מכל עוונותינו. לולא מתו בני אהרון, יש להניח כי פרשת אחרי מות הייתה צמודה לפרשת שמיני. מיד לאחר ראש חודש ניסן היו מצווים ישראל על היום השמח ביותר בשנה, יום בו ה' יכפר עלינו לטהר אותנו מכל העוונות. אולם מיתת בני אהרון גרמה לשינוי סדר הפרשות, כך שריבונו של עולם הכניס את פרשיות תזריע ומצורע בין יום הזיכרון והכאב על מיתת בני אהרן ובין הבשורה על יום העצמאות הרוחני שלנו - יום הכיפורים. כביכול רוצה התורה לחצוץ בין האירועים, לתת כבוד למתים ולא לחגוג בעודם מונחים כך בפני אהרן.

אולם מעיון נוסף נראה שהתורה דווקא מדריכה להצמיד את שני הימים. 

הגמרא במסכת תמיד (לב.) מספרת שאלכסנדר מוקדון ביקש מחכמי ישראל לדעת כיצד להגיע לאפריקי. הם יעצו לו כיצד להגיע, ואכן לאחר מסע הוא הגיע לעיר שכולה נשים באפריקי וביקש להילחם בהן. הנשים שכנעו אותו לסגת, באומרן שאם ינצח נשים זה אינו כבוד גדול, ואם תנצחנה אותו זה ביזוי גדול, ולכן עדיף שלא יתקוף.
 
אלכסנדר ביקש מהן לאכול, והן הביאו לו לחם עשוי מזהב, ונימקו שאם היה רעב ללחם היה נשאר בממלכתו, אלא ודאי הוא מחפש דבר אחר באפריקי. אלכסנדר נפעם מחכמתן, שב על עקבותיו, ובדרך חזרה ישב לאכול על שפת נהר, ממנו הריח ריח של גן עדן.

על סיפור זה יש להקשות: מדוע אלכסנדר רצה באמת לכבוש את אפריקי? ומה החוכמה הגדולה שאמרו לו הנשים בכיכר הזהב שנתנו לו? ומדוע בהליכה לאפריקי לא הריח את גן העדן אלא רק בחזרתו משם?

אלא שהשאלה הגדולה היא מדוע אנו נלחמים. אם המלחמה היא על כבוד אישי, ממון אישי או כל אינטרס אישי אחר, אזי כשאדם נופל בקרב זו החמצה גדולה ומוות ללא תקנה. אבל אם אנו נלחמים על האידיאל הלאומי שלנו - מוסר ותורה אלוקית, אזי הנופל בקרב לא מסר את נפשו לשווא ולא הפסיד את הכסף והכבוד וכו', אלא הוא חלק ממימוש האידיאל הגדול של ממלכת כוהנים וגוי קדוש. מה מגמתו בחיים - אף הוא בחיים.

אלכסנדר רצה לכבוש את אפריקי מתאוות כבוד וממון אישיים. במדרגה נמוכה זו אין ריח של גן עדן המסמל את הצד האידיאלי במלחמה. הנשים באותה מדינה לימדו אותו שאין ערך להילחם על לחם וממון שממילא יש לו בביתו, ואם אינו בא בשם המוסר והאידיאל, אין לו משמעות וכוח אמיתי למלחמה. רק בחזרתו ממדינת הנשים, עם תובנה עמוקה זו על מגמת הקרבות לקידום עולם עליון יותר, יכול היה להריח בחניית חילותיו בנהר ריח גן עדן.

שמחה בלי שכחה 

יום הזיכרון אינו יום של דיכאון או החמצה, אלא יום של תהליך גאולה כואב ומדמם שסופו ביום העצמאות. במהלך שני ימים צמודים אלו אנו מציינים את הקשר החי והאמיתי בין מגמת הלחימה של צבאנו למהותה של מדינת ישראל. צה"ל הוא צבא של קודש, המבקש להקים את ממלכת ישראל בארץ ה', ולכונן כאן את מדינת ישראל שבעומק נשמתה רצונה הוא שיהיה שם ה' אחד. ומתוך כך, יום הזיכרון מאוחד עם יום העצמאות. המתים לא מתו לשווא אלא למען הצד האידיאלי.

ההמתנה שהתורה עושה בין פרשיית מות בני אהרון בפרשת שמיני ובין הבשורה על יום הכיפורים המשמח בפרשת אחרי מות, אינה הפרדה אלא חיבור עמוק בין שני הנושאים. החיבור הוא בעיסוק בשאלת המוות והטומאה בעולם - יולדת, נידה, מצורע. בכל אלה יש טומאה, אך היא מבשרת על התחדשות ועילוי לקראת מציאות טהורה יותר. היולדת מביאה חיים לעולם מתוך הטומאה של לידתה, הנידה מתנקה במקור דמיה לקראת הכנת הגוף לפריון עתידי, המצורע מתקן את דרכיו ושומר על לשונו בעקבות הרמז האלוקי בעונש הצרעת.

התורה מבקשת לקשור בין טומאת המוות לטהרת החיים. זיכרון המוות, הטומאה הבאה אחריו, והשמחה הבאה לאחר שני אלה, קשורים בקשר חי ותהליכי בל ינתק. הצד האידיאלי במציאות מגיע מתוך הכאב וההכנה כלפיו. 

לפיכך, מות בני אהרון מחובר עם שמחת יום הכיפורים על ידי פרשיות הטומאה והטהרה. יום הזיכרון מחובר לחג העצמאות על ידי התובנה שלנו ששניהם אחד - המאבק על קריאת שם ה' בעולם, מאבק המתחיל בקרב עם אבידות וסופו באור גדול.