הרב אריאל לרבנות

יוזמת הרב דרוקמן לשינוי החוק ולקידום בחירתו של הרב יעקב אריאל לרב הראשי היא ראויה, מתבקשת וגם אפשרית. האתגר מונח לפתחם של מפלגת הבית היהודי וארגון 'צהר'.

עמנואל שילה , ט' באייר תשע"ג

עמנואל שילה
עמנואל שילה
INN

1. בחירת הרבנים הראשיים הבאים, שנדחתה בגלל הבחירות לכנסת, אמורה להתקיים בתוך חודשים ספורים. הרכב הקואליציה, והעובדה שמשרד הדתות נשלט בידי הבית היהודי, יכולים להביא לכך שלאחר בצורת של 20 שנה תזכה הציונות הדתית להושיב על כס הרב הראשי לפחות מועמד אחד מטעמה, אולי אפילו שניים.

כידוע עלו עד כה שמותיהם של שלושה רבנים מכובדים מהציונות הדתית כמועמדים לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. למרות מאמצים רבים לא נמצא עד כה פורום מוסכם או מנגנון מקובל שהכרעה שלו לטובת אחד המועמדים תהיה מקובלת, ותביא להסרת מועמדותם של השניים האחרים. הפיצול הזה, אם יימשך, עלול לפצל את קולות נציגי הציונות הדתית בגוף הבוחר ולהביא להחמצת ההזדמנות. אך אולי דווקא בזכות חוסר היכולת להכריע ייעשה מאמץ גדול יותר בכיוון שהיה ראוי ללכת בו מלכתחילה.

2. הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, היה המועמד המוסכם מטעם הציונות הדתית בבחירות הקודמות. מבחינת גדלותו בתורה הוא עומד בשורה הראשונה של זקני רבני הציונות הדתית. הוא בעל ניסיון של כחמישים שנות רבנות, ומשום שהוא מחזיק בדעות ממוצעות בנושאים ציבוריים שונים הוא גם מקובל על כל קצוות הקשת הציונית-דתית. גם מי שאינו שותף לדעתו בנושא כזה או אחר לא מרגיש רחוק ממנו עד כדי קושי לתמוך במועמדותו. גילו ומעמדו של הרב אריאל מבטיחים שכבודו של איש מבין שלושת המועמדים לא ייפגע אם יתבקש לתמוך ברב אריאל ולהסיר את מועמדותו. הם צעירים יחסית ויוכלו להתמודד בפעם הבאה.

3. המכשול העיקרי בדרך לבחירה המתבקשת הזאת הוא החוק אשר מונע היבחרות של רב ראשי שגילו מעל ל-70. אך את החוק הזה ניתן לשנות בהחלטה של הכנסת, כשם שיש גם כוונה (שנכנסה להסכם הקואליציוני) לשנות את החוק המונע היבחרות של רב ראשי לכהונה שנייה, מתוך מגמה לאפשר לראשון לציון הרב שלמה עמר להמשיך בכהונתו. אם אפשר לשנות את החוק ולהתיר כהונה שנייה ברבנות הראשית כדי לבחור ברב עמר - מועמד של ש"ס שאינה חברה בקואליציה, קל וחומר שאפשר לשנות את החוק גם כדי לבחור ברב אריאל אם 'הבית היהודי' יחליט שהוא מעוניין בכך.

באופן מהותי די ברור שגם מגבלת הגיל וגם מניעת הכהונה השנייה אינן במקומן. בעולם הרבנות ההנהגה נמצאת באופן מסורתי בידי זקני הדור. המגבלות הללו יוצרות מצב בו הרב הראשי הנבחר אינו באמת גדול הדור - מי שאת הנהגתו ההלכתית הציבורית והרוחנית מקבלים על עצמם גם הרבנים האחרים וגם הציבור הרחב. יש להתחשב כמובן בשאלה האם הרב המועמד מסוגל למלא את התפקיד מבחינת כשירותו ובריאותו. אבל אם יכול להיות לנו נשיא מדינה בן 90, אין סיבה שלא ייבחר רב ראשי בן 75. את היוזמה לקידום בחירתו של הרב אריאל מוביל הרב חיים דרוקמן, שבעצמו מוכיח כיצד גם בגיל 80 כוחו ב"ה במותניו לשאת בתפקידים ציבוריים רבים וחשובים.

3. במיוחד יש לצפות שאנשי ארגון הרבנים 'צהר' יהיו הראשונים לברך על היוזמה ולקדם את מועמדותו של הרב אריאל. את הקשרים הפוליטיים הרבים שצברו אנשי 'צהר' בשנות פעילותם הענפה יש לנצל כדי להשיג את תמיכת חברי הכנסת בשינוי החוק. כך תתאפשר בחירתו של מי שהוא לא רק המועמד המוסכם ביותר אלא גם נשיא ארגון 'צהר', שבוודאי יוביל להגשמת 'תכנית ג' באלול' לשינוי פני הרבנות, שהוא עצמו חתום עליה ביחד עם יו"ר הנהלת הארגון הרב דוד סתיו. מנקודת מבטם, האם יש מהלך ראוי מזה? גם שר החינוך הרב שי פירון, עד לא מכבר פעיל בכיר ב'צהר', יוכל לעשות מאמץ ולגייס את תמיכת מפלגתו 'יש עתיד' במועמדותו של הרב אריאל.

5. יש הטוענים שגם הסרת מגבלת הגיל לא תביא לבחירתו של הרב אריאל, מכיוון שבמקרה כזה יתמודד וייבחר הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו. תיאורטית ופורמאלית ניתן לפתור זאת בקלות על ידי ביטול מגבלת הגיל והותרת מגבלת הכהונה השנייה במקומה. כך גם תתאפשר אולי בחירת רב ראשי ספרדי מהציונות הדתית, מכיוון שגם הרב עמר לא יוכל לשוב ולהתמודד. אך באמת לא ראוי ללכת בדרכים עקלקלות אלא להסיר את כל המגבלות, לאפשר לכל מועמד ראוי להתמודד, ולעשות מאמץ ציבורי ופוליטי כדי להשיג תוצאות טובות. לש"ס יש עניין רב בביטול מגבלת הכהונה השנייה, ומכיוון שאין היא חברה בקואליציה וזקוקה לצורך כך לסיוע מהבית היהודי, יש כאן כר נרחב לכריתת 'דילים' בנוסח הרב עמר תמורת הרב אריאל.

בחירתו של הרב אריאל היא הראויה ביותר והיא נראית גם אפשרית. האתגר הזה מונח לפתחם של מפלגת 'הבית היהודי', ארגון 'צהר', רבני הציונות הדתית, הח"כים הדתיים-לאומיים מכל המפלגות וכל מי שיכול לסייע.

גיבורי אינסטנט

לפני כחצי שנה כתבתי כאן מאמר הומוריסטי, סוג של הרמת גבה על ההאדרה התקשורתית המופרזת לה זכתה חיילת קרקל שהרגה מחבל בגבול הדרום. בערך חודשיים לאחר מכן זכתה אותה חיילת בצל"ש מאלוף הפיקוד. תחושתי היתה שמישהו כאן לקח תפקוד מבצעי יעיל ומקצועי הראוי לשבח ושידרג אותו לכדי מעשה הירואי נדיר הראוי לעיטור גבורה. יש בכירים בצה"ל המעוניינים ללכת עם המגמה הפמיניסטית השולטת בדעת הקהל ולעודד שילוב של חיילות בתפקידי לוחמה. כדי להשתיק את הביקורת המוצדקת על הפגיעה ברמתו המבצעית של צה"ל, יש צורך בגיבורות שכביכול יוכיחו שלוחמות אינן נופלות ביכולתן מלוחמים. אותה לוחמת קרקל העניקה הזדמנות פז ליח"צני הפמיניזם הצה"לי, והם החליטו לסחוט את הלימון הזה עד הטיפה האחרונה. הם גם לא יתנו לעובדות הסותרות את התיאוריה להפריע להם - למשל לכך שבאותה תקרית לוחמת קרקל אחרת נסה על נפשה והתחבאה עד תום הקרב.

את כל זה חשבתי, אבל לא כתבתי. אינני כתב צבאי ותחקיר האירוע בגבול הדרום לא היה לנגד עיני. למרות שמוכרים לי מקרים שבהם חיילים שתפקדו בדרך דומה לא זכו לצל"ש, לא היו לי מספיק נתונים כדי להשוות.

השבוע מצאתי שותף מפתיע לדעתי שבמקרה הזה מדובר בהאדרה מוגזמת ומגמתית. מדובר בפרשן הצבאי של עיתון 'הארץ', עמוס גלבוע, שכתב קטע לא אופייני לאג'נדה הפמיניסטית והאנטי-מתנחלית המאפיינת בדרך כלל את עיתונו. הוא רומז די בבירור לאג'נדה הפמיניסטית שעומדת מאחורי הדברים, אלא שהוא מייחס את המוטיבציה להפריז לעיתונאים, ולא לגורמים מתוך צה"ל.

בגיליון יום העצמאות של 'הארץ' כתב הפרשן עמוס גלבוע על שלושת הקצינים שסיפורי הגבורה שלהם בלטו בעשור האחרון: עמנואל מורנו, רועי קליין ואלירז פרץ. גלבוע מציין את העובדה ששלושתם היו חובשי כיפה, בוגרי מכינות קדם-צבאיות דתיות בשטחים. "הציבור הישראלי, כמו הצבא, עודנו זקוק לגיבורים – והשלושה בוודאי ראויים למעמד שזכו לו אחרי מותם", כותב גלבוע ומוסיף:

"אבל לתשוקה לגיבורים יש היבט אחר, מאולץ, שבולט בעיקר בצורך של כלי התקשורת לייצר גיבורי אינסטנט גם במקום שהדבר מלווה בהפרזה גדולה בתיאור העובדות, ולעתים אפילו בעיוותן המוחלט. כך התאמצו העיתונים לנפח לוחמת מגדוד קרקל שפעלה כהלכה והרגה מחבל בתקרית בגבול מצרים לפני כשנה למעמד של גיבורה לאומית (אף שבתקרית היתה חיילת אחרת שהסתתרה מאחורי סלע בעת התקרית ולא תפקדה). במקרה אחר, ששוטרת מג"ב ירתה למוות בצעיר ערבי בחברון, משום שסברה בטעות שאקדח הצעצוע שהחזיק בידו היה אמיתי, הוצגה גם היא כיקירת האומה. נדמה שהאופן שבו מסקרת התקשורת תקריות כאלה, תוך הדגשה עצומה של הזווית האנושית, מזכיר יותר ויותר סיקור של תחרויות ספורט, או אפילו שעשועוני ריאליטי בטלוויזיה: דם, יזע וכמויות אינסופיות של קיטש".