'נשות הכותל' והטרמפיסטים

הח"כיות של מרצ לא באמת מעוניינות להתפלל בכותל, אבל מאבקן של 'נשות הכותל' נותן להן הזדמנות להראות מי באמת דואג לחילונים * כמו בעידן תאצ'ר במפלגה השמרנית, גם בליכוד באה מנהיגות אידיאולוגית ומחליפה את שכבת האצולה השלטת * כמו במקרים דומים בעבר, גם בגבול סוריה כוח האו"ם מוכיח שבעת מתיחות הוא מתאייד.

עמיאל אונגר , ט' באייר תשע"ג

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
כשם שבמחאת האוהלים התערבבו זה בזה תביעות צודקות וניצול פוליטי, כך גם אצל 'נשות הכותל' נוצר בלבול דומה. בטוחני שישנן בנות ישנן בנות שבאמת חשקה נפשן להתעטף בטלית ולחבוש כיפות על ראשן. אבל יש גם מי שמלבה את האש כדי להשיג יעדים פוליטיים. 

מה נגיד על הח"כיות של מרצ, שהרצון להתעטף בטלית בשטח הכבוש של הכותל המערבי בוער בלבן? ייתכן שהן עוד ייזכרו לטובה כמי שתרמו להתפתחות רחבת הכותל. הרי המתווה שמציע יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי כבר עורר את זעמם של הערבים. בימים כתיקונם ח"כיות ממרצ היו מגנות את תכנית ההרחבה כפרובוקציה, או לכל הפחות כדבר שמגיע בעיתוי הלא המתאים וחותר תחת מעמדו של מחמוד עבאס. אולם הרצון להיכנס בחשוכים הדתיים ולקדם את המגדר קודם כנראה אפילו לדאגה לערבים. בקצב הזה חברת הכנסת זהבה גלאון עוד עשויה להוביל את צעדת הדגולות ביום ירושלים, כאלטרנטיבה למצעד הדגלים הגברי.

יש צד משותף להתנהלות של מר"צ כעת ולהתנהלות הליכוד בימי המשא ומתן הקואליציוני. כולם מאמינים שהברית בין הבית היהודי ליש עתיד מנוגדת לטבע, ואם יופעל לחץ מרוכז בנושאי דת ומדינה הברית הזאת תתפרק. אם היעד הראשון לא יושג, במרצ יסתפקו בפרס תנחומים: יוכח שהפעם אין לפיד לחילונים, בניגוד לסיסמת הבחירות המוצלחת של טומי לפיד ז"ל בבחירות 2003, והבוחר החילוני יחזור לזרועותיה של מרצ.

גם היהדות הרפורמית, שהממסד שלה מזוהה לחלוטין עם "מחנה השלום" הישראלי, מאוד פעילה בנושא. כמו הח"כיות של מרצ, גם הרפורמים לא פוקדים את הכותל בתדירות רבה, כי הם עסוקים בתיקון עולם. הצטרפותם למאבקן של 'נשות הכותל' הוא קפיצה על עוד הזדמנות לשבור את המונופול האורתודוקסי. 

גם לרפורמים יש בטן מלאה על לפיד. לפיד עיטר את רשימתו בדתיים לאומיים ואפילו ברב חרדי לייט, ואף מסר את תיק החינוך לרב שי פירון. נוסף לכך הוא התחבק עם נפתלי בנט ויצר את הרושם שמשהו חדש מתחיל ביחסים בין דתיים לחילונים. מעבר למחלוקת סביב פירושיה של חברת הכנסת רות קלדרון לתורה ולגמרא, עצם הצלחתה של קלדרון היא לצנינים בעיני הרפורמים, ומהווה ראיה ניצחת שהם בעצם מיותרים. קלדרון מוכיחה שאם אזרח ישראלי רוצה לאמץ יהדות חילונית, הוא לא זקוק למטרייה הדתית שמספקים הרפורמים. הוא פשוט קם ועושה מה שבא לו, ולמרבה הפלא אינו נמחץ על ידי המונופול האורתודוקסי האימתני. בעוד קלדרון כבר מככבת בכנסת, גלעד קריב ששימש כמנכ"ל התנועה הרפורמית בארץ ניסה את מזלו בבחירות המוקדמות של מפלגת העבודה וכשל. המקום שאליו נבחר היה רחוק מלהיות ריאלי גם בימים היותר אופטימיים שעברו על מפלגת העבודה בתחילת המרוץ. לכן מובנת להיטותם של הרפורמים לתפוס טרמפ על נשות הכותל על מנת להוכיח שהם עדיין רלוונטיים.

מורשת תאצ'ר והליכוד

השר לשעבר דן מרידור הודיע בריאיון לערוץ 10 שלא יצביע מחל בבחירות הבאות אם המפלגה תהפוך ל"ימין קיצוני". לא בדיוק נפלנו מהכיסא. ברור שגם ב-1999 מרידור לא הצביע למחל אלא למפלגת המרכז בשעה ששימש אחד מראשיה.

הריאיון הוא חלק מהקמפיין התקשורתי רווי דמעות התנין שהמסר שלו הוא "וייצא מתנועת הליכוד כל הדרה הבית"רי". המסע הזה דווקא מתקשר עם מותה של הגברת מרגרט תאצ'ר, שהובילה את מפלגתה השמרנית לשלושה ניצחונות רצופים בבחירות באנגליה וסירבה לוותר לארגנטינה על איי פוקלנד הרחוקים והמבודדים. כאשר מזכירים את אשת הברזל בהקשר הישראלי ובמיוחד הליכודי, הדגש הוא על משנתה הכלכלית של המנוחה ובמיוחד על ההפרטה. מה שאינו מוזכר ולא בכדי הוא שתאצ'ר החזירה למפלגה השמרנית את האידיאולוגיה, ויצרה הבחנה ברורה בין השמרנים לשמאל תוך קידומם של פוליטיקאים על בסיס מצוינות במקום על בסיס ייחוס אצולתי. 

עד עשר שנים לפני בחירתה של תאצ'ר, בתו של חנווני, למנהיגת האופוזיציה השמרנית, בית המלוכה הבריטי הוא שקבע את מנהיג המפלגה השמרנית, ותמיד בחר במועמד מתוך האצולה. רק בשנות השישים העבירו השמרנים את בחירת מנהיג המפלגה לידי הסיעה הפרלמנטרית. בתקופה שבה המנהיג השמרני נמנה על האצולה, השמרנים התעלמו כליל מהאידיאולוגיה, והיו כמה שאף התפארו בזלזול הזה בסגנון דומה לזה של מאיר שטרית. הבל האידיאולוגיה, העיקר שיש לשמרנים את האנשים המתאימים ביותר להנהיג את המדינה, אנשים שינקו תרבות שלטון מלידה וחונכו במוסדות היוקרתיים ביותר.

התוצאה הייתה שהשמאל תמיד יזם בוויכוחים האידיאולוגיים, והשמרנים לכל היותר בלמו והתפשרו. הקונצנזוס האידיאולוגי במדינה נע בהדרגה ובהתמדה שמאלה. כאשר אנשי המעמד הבינוני השתלטו על המפלגה השמרנית, הם כבר לא היו יכולים לנפנף בשושלת היוחסין שלהם, כי למעשה הם הגיעו מאותו הכפר החברתי כמו עמיתיהם ממפלגת הלייבור. הם היו חייבים לפתח אידיאולוגיה עצמאית, גם לצורכי בידול פוליטי וגם על מנת לחפש מזור למשבר מדינת הסעד שפקד את בריטניה בשנות השישים והשבעים. 

המציאות הזאת גם מסבירה את יחסה החיובי של תאצ'ר ליהדות בריטניה. תאצ'ר כחברת פרלמנט ייצגה את אזור פינצ'לי בלונדון - אזור יהודי מובהק. אך מעבר לכך היא העריכה את היהודים כמצליחנים שהתקדמו בזכות הכישרון ולא בזכות הייחוס והפרוטקציה. היא קיימה קשרי ידידות הדוקים עם רבה הראשי של בריטניה עמנואל יעקבוביץ ז"ל, אותו מינתה לחבר בבית הלורדים.

כמו בתקופת תאצ'ר כך גם כעת בליכוד מתרחש מהלך של תחלופה בין דור האצולה לדור האידיאולוגי. נסיכי הליכוד כמו דן מרידור התרחקו בהדרגה ממורשתם האידיאולוגית והחלו להעריץ את הפרגמטיזם נטו. עצם ייחוסם כצאצאי המשפחה הלוחמת כאילו פטר אותם מהצגת כרטיס ביקור אידיאולוגי. כך יכול מרידור לתאר את עמדות הליכוד המסורתיות בענייני גבולות הארץ כעמדות של ימין קיצוני ולהמליץ על פתרון הגושים - דבר המטשטש כל הבדל בינו לבין השמאל. בהתאם לכך הנסיכים ירדו מנכסיהם בליכוד, ואת מקומותיהם תפסו מנהיגים אידיאולוגיים כמו יריב לוין, ציפי חוטובלי, משה פייגלין ואחרים. זאת הייתה המהפכה התאצ'ריסטית האמיתית בליכוד, וכמו בבריטניה - גם היא הייתה כורח המציאות הפוליטית.

או"ם כלום

צה"ל נערך להתפתחויות החדשות בגבולנו עם סוריה, אבל הוא לא הגורם היחיד שנערך מחדש. כוח החיץ של האו"ם שהוצב בגולן עלול ללכת בדרכו של כוח האו"ם שנטש את עמדותיו בגבול הדרום ערב מלחמת ששת הימים, על פי דרישתו של נשיא מצרים גמאל נאצר. גם משקיפי האיחוד האירופי נהגו באופן דומה כאשר נטשו את עמדותיהם בגבול עם עזה לאחר שהחמאס תפס את השלטון בשנת 2007. הקרואטים שהיו מוצבים בכוח האו"ם בגולן כבר הסיגו את כוחותיהם, והאוסטרים שבחודש מרץ הודיעו שהם נשארים עושים כעת חושבים נוכח ההתפתחויות.

שוב הוכח שכוח חיץ מטעם האו"ם או האיחוד האירופי אינו מסוגל להבטיח את השלום. לכל היותר הוא יכול למנוע אי הבנות. ברגע שצד אחד לסכסוך אינו מעוניין בנוכחותו או אינו מעוניין לערוב לשלומו, הכוח הזה מתמוטט. ומכיוון שכך, כוח כזה לא יכול להוות תחליף לנוכחות צה"לית בשטח. התחליף היחידי לצה"ל הוא חיל משלוח אמריקני, שמסוגל להגן על עצמו ולהילחם ולא רק לדווח על הפרות. ישראל מעולם לא ביקשה שחיילים אמריקנים יגנו עלינו, וגם אילו היינו משנים מסורת היסטורית שקיימת מאז קום המדינה - ארצות הברית, באווירה הפוליטית הנוכחית ובמצבה הכלכלי, לא תשלח ולא תממן כוח כזה. 

המציאות הזאת לא תרתיע כמובן את ספקי הפתרונות היצירתיים. אם בשלב כלשהו המצב בסוריה יתבהר או יירגע, הם ישובו לסורם מתוך שכנוע עצמי שהם המציאותיים ואנחנו ההזויים.