וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב) פסוק זה המופיע בפרשתנו מובא על ידי הרמב"ם בהלכה הפותחת את פרק ה' בהלכות יסודי התורה, שבו מפורשים  ומפורטים דיני קידוש השם.

התחלת הדיון עוסקת בתנאים של מסירות נפש על קידוש השם. היא דנה במקרים שחייב אדם למסור את נפשו,בחינת ייהרג ועל יעבור,שהם כידוע  עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ברם הרמב"ם מדגיש שהנסיבות למסירות נפשו על קידוש השם הן מוגבלות, ואם חסרים הקריטריונים אזי לא רק שאין חיוב אלא ישנו איסור לאדם למסור את נפשו על קידוש השם. זאת אומרת שלפי הרמב"ם היסוד של "וחי בהם" הוא היסוד המנחה את חיי האדם, ואין לאדם הזכות לוותר על חייו כשאין חובה כזו מוטלת עליו.

לפי זה לכאורה אי אפשר לאדם לקיים מצוות קידוש השם לפנים משורת הדין, שהלא במקום שאין חובת מסירות נפש "אם מתו לא עבר הריזה מתחייב בנפשו" כדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה.

ברם עיון מדוקדק בהמשך הפרק מראה שניתן לקיים קידוש השם "לפנים משורת הדין", בדרך אחרת,כפי שהרמב"ם מפרט בהמשך הפרקוכפי שהראה אדמו"ר הרב פרופ' יצחק טברסקי זצ"ל במאמרו "קידוש השם וקדושת החיים – היבטים שלקדושה במשנת הרמב"ם" (בקובץ מאמרים קדושת החיים וחירוף הנפש). בגלל חשיבותה נצטט את כל ההלכה.

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן. או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מה

כיון שמדובר בתלמיד חכם, הרף המוסרי הנדרש ממנו גבוהה יותר, והתנהגות שאינה לפנים משורת הדין, יש בה חילול השם

ם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יֵראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (רמב"ם יסודי התורה ה, יא)

יש להבין את הקשר ההלכה הזאת. הרמב"ם, אחרי ששרטט את גבולות מצוות קידוש השם, המשיך ופירט את הנסיבות של היפוכה, חילול השם. העובר עבירות להכעיס מחלל ה' הוא, ואם עבר בפרהסיה, מחלל שם שמים ברבים. הרמב"ם ממשיךומתאר עוד מקרים של חילול השם. המקרים המתוארים הם התעלמות של תלמיד חכם מנורמות התנהגות גבוהות, שלא היו נחשבות כמעשים לא מוסריים  לו  אדם פשוט היה מתעלם מהן.

אבל כיון שמדובר בתלמיד חכם, הרף המוסרי הנדרש ממנו גבוה יותר, והתנהגות שאינה לפנים משורת הדין, יש בה חילול השם. אחרי התיאור של חילול השם המיוחד הזה,  משלים הרמב"ם ומתאר התנהגות מוסרית חיוביתהמביאהאנשים להעריץ תלמידי חכמים: "אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעל במהם ואינו עולבם, מכבדל הן ואפילו למקילין לו, ונושאו  נותן באמונה".

הערצה זו היא המביאה אנשים להעריץ את הקב"ה שציווה עליו את המצוות, והלא זוהי תכליתה של מצוות קידוש השם. נמצא שישנה התנהגות של לפנים משורת הדין שתוצאתה היא קידוש השם וזו היא המתוארת בהלכה "עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הריזה קידשאתה'".

לכן על אף שהרמב"ם לא אפשר קיום לפנים משורת הדין במסירות נפש על קידוש השם, הואאפשר ואף דרש מתלמידי חכם רף של לפנים משורת הדין, בקדוש השם של ההתנהגות המוסרית שהיא לפנים משורת הדין.