בין הרב קוק לשלום עכשיו

אמילי עמרוסי , י"ד באייר תשע"ג

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

סך האירועים ביממה ישראלית שווה לשבוע אירופי, חודש אוסטרלי, שנה אסיאתית. צאו וחישבו איזו דרמה רבת פרקים ותהפוכות הפסידה עיתונאית ישראלית שצללה אל חופשת לידה בת שישה חודשים.

חצי שנה שהיא דור. יצאתי בסוכות, כשאני משאירה מאחוריי חברה ישראלית מוכרת ובטוחה - שירת נשים, תג מחיר, דו"ח אדמונד לוי, אהוד ברק. חזרתי אחרי פסח, והנה היא לאה. 

עיזבו את העובדה שבזמן שאני הייתי עסוקה במלאכה העדינה והמורכבת של ייצור סל חיתולים מלא בכל יום, כמה חברים שלי הפכו לחברי כנסת. נניח בצד גם את העניין המשונה עם הצעיר שהלך לישון כעיתונאי וקם כשר אוצר. מה שמפתיע הוא שהחברה הישראלית - אולי, כנראה, ייתכן - עברה שינוי. 

"אל תבגוד!" סימסתי לרב שי פירון לפני שנה, כאשר רבו השמועות על חבירתו למפלגה שטרם נולדה, אבל היה ברור שתכלול אנשים ממחנה חלוקת הארץ, ולפיד בראשם. מה שאמרתי לו אחר כך היה מופת של הקווים הישנים: אתה ואני שייכים לציונות הדתית. קו הבקע בינינו לבין האחרים הוא ארץ ישראל.

אין, ולא תהיה, הגדרת מחנות אחרת: ימין ושמאל, וכל השאר רק חול וחול. פירון התעקש שיש גם סוגיות אזרחיות. אני התעקשתי שביום פקודה כל האזרחיות והחברתיות יקפלו את עצמן ויסתלקו, ואנו נשוב ונסתדר בשבטים לפי מפת הארץ שנחזיק ביד. 

לאחרונה פגשתי את פירון. "אני שומר את ההודעה ההיא", אמר לי. "מחכה להוכיח לך שטעית". אם טעיתי, זו סיבה לשמוח. 46 שנים אחרי ששיחררנו חמישית משטחה של המדינה, החמישית הזאת מפסיקה להיות ילד יחיד. אני לא הראשונה לכתוב על כך: שיעור הישראלים הענק שתמך בברית בנט־לפיד חושבים כך או אחרת על עתיד השטחים (בעיקר אחרת) - הם פשוט לא רוצים לדבר רק על זה. 
לפיד ניהל קמפיין על ההון הנעלם בשומרון, ופתאום - ריקי כהן, חדרה. פתאום נשלחת היד אל קרנות ההשתלמות, אל הקצבאות, אל המע"מ. קמפיין איפה הכסף התברר ככלום. הפוך את המגירות ולא תמצא. איפה הקצף


מדינת ישראל חייבת להפחית את הצפיפות בכיתות הגן ובתי הספר, היא לא יכולה שלא לטפל מייד באלימות בני הנוער, ואסור לה להתעלם מחבית הדלק של המהגרים הבלתי חוקיים. מנגד, כשהטיולים של ג'ון קרי והסירובים של אבו מאזן נשמעים כמו חזרה אחורה בזמן, את הסטטוס קוו ביהודה ושומרון לא חייבים "לפתור" עכשיו.

האיש שסחף אחריו המונים בזכות השאלה איפה הכסף, כשהוא מניח לפניהם רמזים על המיליארדים בהתנחלויות, הופך עכשיו את המגירות המסודרות שהשאיר לו שטייניץ, ולא מוצא את המיליארדים. תסתכל לי בלבן שבין האותיות, יאיר, ותקשיב: לא תמצא אותם, את המיליארדים.
אכן, הקמת כפר גלעדי וכרם שלום עלו כסף.

כך בונים מדינה שיכולה להגן על גבולותיה. עלויות ההקמה של שלומי לא העשירו את תושביה, כפי שההוצאות על הקמת איתמר לא הוכנסו לכיסי התושבים שם. למתנחלים, בניגוד לעלילה, מעולם לא שולמו דמים. הכסף ש"נשפך" על בתי הספר ועל המרפאות בהתנחלויות הוא אותו כסף שהיתה מוציאה המדינה לו גרו בגבעתיים, עלויות הכבישים היו זהות אילו היו מיישבים את הנגב ואת הגליל, וחוץ מהנחה מסוימת בכרטיסי אוטובוס (כדי לעודד נסיעה באוטובוסים ממוגני הירי) אין שום תוספת, מענק, פטור או הקלת מס שמקבל מתנחל. להפך.

זהו המגזר היחיד שמשלם מכיסו כדי ליהנות מהזכות לגור באזור ספר מסוכן ומבודד. בהתחשב בריחוק, במיעוט השירותים ובדלילות התחבורה הציבורית, מתנחל ישלם פי 100 על דלק ועל הוצאות רכב. ביישוב שלי משלמים כמעט 200 שקלים בחודש לחברת אבטחה שמחליפה את צה"ל - לא כדי להגן מפני פורצים, אלא כדי להגן על החיים.

אתם מכירים עוד אזור עימות שבו צה"ל מבקש מהאזרחים לממן את הגנת נפשם? לפני כמה חודשים גיליתי שעלי לתרום מימון עודף גם לרשות המקומית: המגרש הריק שעליו עתיד להיבנות ביתי (בכסף מלא) קיבל פתאום דרישה לתשלום ארנונה.

בספר החוקים של מדינת ישראל נאסר לגבות ארנונה על נכס לא מאוכלס. אז מה? ביהודה ושומרון חל החוק הירדני! ומכוחו תשלם אזרחית כמוני אלפי שקלים בשנה; סעיף גבייה שקיים רק עבור מתנחלים וירדנים.

לפיד ניהל קמפיין על ההון הנעלם בשומרון, ופתאום - ריקי כהן, חדרה. פתאום נשלחת היד אל קרנות ההשתלמות, אל הקצבאות, אל המע"מ. קמפיין איפה הכסף התברר ככלום. הפוך את המגירות ולא תמצא. איפה הקצף. 

הפסקאות הקודמות נכתבו בכאב ומתוך עייפות. עייפתי מלהיות "מתנחלת". אני אוהבת את מקום המגורים שלי לא בגלל הקו הירוק ולא למרות הקו הירוק. בחרתי בו בגלל החינוך והקהילה והנוף והשקט - לא בגלל שהוא נמצא ממזרח למחסום. יש לי חברים שעזבו את הקהילה הקטנה שלנו והלכו לגרעינים חברתיים, לעיירות פיתוח - לא בגלל שהם ממערב למחסום. ארץ ישראל היא כאן וכאן, ויש תוקף אידיאולוגי למגורים כאן וכאן. עייפתי מהוויכוחים עם גדעון לוי.

כבר עשר שנים אנחנו נפגשים במסדרונות של הערוץ הראשון, לא בטוחים שמישהו בכלל צופה, חוזרים בלאות על אותם משפטים. אני כאן, כי זה הבית שלי, כי יש לי אהבה להר הזה, כי זו מולדת. לא בשביל הרב קוק ולא בשביל שלום עכשיו.

גם השמאל התעייף. דרור פויר כתב על הנהי הבלתי פוסק של השמאל, על הפסילה של כל מה שלא עומד באיזה תקן דמיוני, ונדמה שחלק מהטקסט שלו (שפורסם ב"גלובס"), נכתב דווקא על מתבגרים נרגנים מימין.

תלכיד ציוני חדש מחבר אישים משני עברי הנהר. נבנתה קואליציה מרעננת, כזו שאפשר לקוות שתיעדר ממנה משיכת החבל הקבועה בין שמאל ישן לימין ישן. יום אחרי יום אנחנו מגלים בזהירות שנוכל להסכים על יותר ממה שחשבנו. 

שאלת הגבול המזרחי שלנו תמשיך לשבת על השולחן, בין הלחם למלח, עוד שנים ארוכות, אבל לא תחלק אותנו לשניים. היא תהיה שם, ליד המחסור ברופאים, הבדואים והקרקעות בנגב, השתלבות החרדים בשוק העבודה.

שאלת השליטה בהר תמשיך לנקר, מחכה לתשובה, אבל לא תהיה כזאת שדעתך עליה פוערת תהום מול מי שדעתו הפוכה. לא כזאת שבוקעת סדק על שולחן החג. הרב שי פירון, אני מתחילה לחשוש שטעיתי.
 
פורסם בישראל היום.