אמור: מבדלנות וקדושה ועד לשוויון
אמור: מבדלנות וקדושה ועד לשוויון

פרשת 'אמור' הינה פרשה המגדירה ומתארת רבות מן ההלכות של רעיון הקדושה.  כמעט כל כולה דנה ברבדים שונים של הקדושה.  ואך בסוף הפרשה, משום מה, סוטה התורה מנושא מרכזי זה ודנה בנושא "בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי"…וַיִקֹב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם וַיִקַלֵל" (ויקרא כד, י-יא). מדוע המעבר הזה?   מה הקשר בין הריישא לסייפא?

יש לשים לב שאחרי שהקב"ה מורה למשה כיצד להעניש את אותו איש, הוא מוסיף מספר הלכות בנושא דיני נפשות, כולל את ההלכה המפורסמת "שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (שם כד, כ-כב). שוב, מדוע המעבר החד הזה מהיבטי הקדושה למיניהם לנושא הלכות בין אדם לחברו שצורפו לסיפור המקלל?

הבה נתבונן בפרשה כדי להבין את מהותה, ואולי נמצא הסבר הגיוני לעריכתה התמוהה, כביכול.  הפרשה מתחילה עם הצהרתו של הקב"ה בסדרי הקדושה בקרב עמו הקדוש.  הקב"ה קבע בראשית הפרשה עבור מי מקרובם המתים של הכהנים ההדיוטים מותר להיטמא -- רק לאשתו, להוריו, לבנו ולבתו, לאחיו "וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה…אֲשֶׁר לֹֹא-הָיְתָה לְאִישׁ" (ויקרא כא, ג).  מכל יתר בני ישראל על הכהנים להתרחק ולא להטמא.  ועם מי מותר לכהנים להתאחד בנישואין?  לא עם זונה או חללה או גרושה.  מדוע? כי כך קבע הקב"ה עבור כל אחד המכהן במשכנו-- "כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹקָיו" (שם, ז).

אחרי הלכות נוספות לגבי שלמות הקורבנות -- "כל מום לא יהיה-בו" -- וגילם המינימלי לפני הקרבתם לה' (מעל שבעה ימים), עבר הקב"ה לנושא קביעת הימים הקדושים, קרי, חגי ישראל הנבדלים מימי חול, שבכל אחד מהם הוא פסק אלו קורבנות להביא לו.

אחרי פירוט הלכות הקדושה בין בני ישראל ובין הזמנים, בא סיפור המקלל, ומשום מה? לעניות דעתי, כדי לומר לנו שלמרות העובדה שלפעמים חוקי הקדושה נראים שרירותיים ואכזריים, חובה לציית להם כי בנושא החוקים בין אדם למקום, הקדושה -- כפי שקבע הקב"ה -- היא היא העיקרון המנחה.  הרי אותו בן האשה הישראלית היה בנו של איש מצרי ששכב עם אמו, ומכיוון שאביו לא היה איש ישראלי בנו לא נכלל בתוך נחלת שבט אמו כפי שהוא דרש אלא בתוך נחלת הערב רב.  הכרעה זו, כאשר בסיסה היא קדושת השבטים, היתה קשה מאוד מבחינתו, אך במקום לקבלה הגיב אותו איש במרד וקילל את השם. 

אחרי סיפורו של אותו מקלל שלא קיבל את רעיון קדושת השבטים ומת, עבר הקב"ה בפרשה מרעיון הקדושה וההפרדה לרעיון ההפוך -- השוויון.  מדוע?  כי במכלול המשפטים בין אדם לחברו שוויון תחת החוק הוא הוא העיקרון המנחה.  השאיפה לאיזון ושוויון מוחלט בין עוצמת הפשע ועוצמת העונש משתקף במדויק בהכרזת ה':  "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד, יז)… "וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ" (שם, יט). במילים אחרות, אין חוק מפלה בין מגזר למגזר בדיני נפשות ובדיני ממונות.  פה רעיון הקדושה לא חל -- כי כולם שווים בעיני השם.  הבעיה הגדולה שהתמודדו עמה חז"ל היתה כיצד לתרגם את מטרת השוויון האבסולוטי, הלכה למעשה.  ומכיוון שאי אפשר לדייק בענישת פלוני ששבר את שיניו של אלמוני כדי שהעונש יהיה זהה לחלוטין לנזק שנגרם, הסתפקו חז"ל בפתרון ממוני לפגיעות איש בגופו של עמיתו, וכל זה בהכרה שזו פשרה מאידיאל השוויון הנכסף.

כך הסביר הקב"ה בפרשת 'אמור' את מסגרת הקדושה, את תוכנה, את התחומים שלגביהם היא אינה שייכת, ואת התחומים שאת מקומה תופס רעיון השוויון.  יהי רצון שנעלה בקדושה -- איש איש לפי יכולתו ויחוסו, ונדע, מחד גיסא, שכולנו שייכים לעם קדוש בפני אבינו שבשמים, ומאידך גיסא, שכולנו שווים בפניו כבניו.