להגיד בקול

אבי סגל , י"ט באייר תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7
"האמירה היא קצת לעצמי וקצת לציבור, אך בפירוש לא כדי לעשות בלגן או כדי שירחמו עליי. אמרתי לעצמי בתפילה שאני אעשה את זה, ויאללה, אם אני הולכת על זה – אז בכל הכוח, ואגיד את הדברים בקול. הרגשתי שאני רוצה להגיד את זה" (ת', רווקה ירושלמית שביקשה מקהל בית הכנסת למצוא לה חתן, סיפור שפורסם ב'מקור ראשון' וב-nrg בסוף השבוע שעבר).

בלוגינג לב

השם גורדי לצ'אנס מלווה אותי בערך מגיל 16. שלי, לא שלו. אז נתקלתי בו לראשונה על המסך הגדול, דמות פרוטגוניסט בסרט קולנוע מצליח שפושעי תרבות בחרו להפיץ תחת השם העברי הקסום "אני והחבר'ה". לאיש שבחר את השם עדיין לא סלחתי, אבל לסרט דווקא הלכתי לא פעם ולא פעמיים. אם חברת תיאטראות ישראל הצליחה לשרוד כלכלית, זה כנראה בזכות כל הכרטיסים שקניתי כדי לצפות באותו סרט, לעתים יחד עם חברים שגררתי אחריי באוזניים. חברים לשעבר, אם לדייק. גורדי הצעיר, במקור פרי דמיונו הספרותי של סטיבן קינג, הוא כנראה הדמות הקולנועית שעמה הזדהיתי יותר מכל אחת אחרת, דמותו של נער חנון ומופנם בעל כשרון כתיבה, שנאלץ להתמודד עם כאב אישי והיעדר תמיכה סביבתית. לפני שנים אחדות, באחת הרשתות החברתיות שהיו פעם באופנה, כתבתי בלוג כושל וקצר ימים תחת הניק גורדי לצ'אנס.

את דמותו של גורדי הנער גילם בסרט ויל ויטון, שבשנים שלאחר מכן יופיע גם כנער מחונן בסדרה 'מסע בין כוכבים: הדור הבא'. כיום, ויטון הוא עדיין שחקן ומדבב, וגם אוחז בבלוג ותיק, מהראשונים שקיבלו הכרה נרחבת בבלוגוספירה האמריקנית. סיפורו האישי של ויטון, עמדותיו הנחרצות ובעיקר כנותו הפכו את הבלוג, איך לומר, לפופולרי יותר מזה שהיה לי. רק טיפה יותר.

והנה סיפור אנושי שלכאורה לא קשור לכלום, אבל נתקלתי בו בשבוע שעבר ולבי רחב. עם סיום השנה האזרחית 2005 כתב ויטון מאמר באתר החדשות הפוליטי 'סלון', ובו סיפר על עימות שלו עם אביו על רקע עמדות פוליטיות, עימות שכמעט הרס את סעודת החג המשפחתית. במאמר תקף השחקן מגישי רדיו וטלוויזיה מהימין השמרני, השוטפים מוחות ומביאים לקיטוב, משפיעים על אנשים כמו הוריו של ויטון ומונעים כל יכולת לדון בעניינים פוליטיים מתוך הקשבה וכבוד הדדי.

ההורים נפגעו מהדברים, שהציגו אותם כמי שהושפעו מאנשי מדיה קיצוניים ואיבדו את יכולת החשיבה העצמאית. הם התיישבו לשיחה ארוכה ועמוקה עם בנם הדמוקרט, עד שזה הבין עד כמה הוא לא הבין כלום. ויטון הצעיר, בעל חוש הביקורת העצמית המפותח, החליט לתקן את המצב. הוא פרסם בבלוג שלו פוסט התנצלות ארוך-ארוך, יותר מ-6,000 מילה, ובו לא רק הכה על חטאיו, טעויותיו וטיפשותו, אלא גם ציטט את השיחה הארוכה שלו עם הוריו בשלמותה; שיחה שבה הבהירו לו את עמדותיהם המדויקות והוכיחו עד כמה הם עדיין אנשים חושבים, ערכיים, קשובים ומביני עניין. זה היה פוסט נוגע ללב מכיוון שהיה גלוי לב ותיאר שיחה גלוית לב. המחלוקת הפוליטית התגמדה מול המסוגלות האנושית וההורית לפתוח כך את הראש ואת הלב.

צומת כנות

בטור מהשבוע שעבר הוצאתי קיטור – בחולם ובשורוק - נגד שניים מענפי הכתיבה העיתונאית העכשווית, נגד תרומתי הצנועה באותם תחומים ונגד החיים שלי באופן כללי. הופתעתי מריבוי התגובות הסוערות שהגיעו בעקבות הטור. טוב, זה לא נכון, לא הגיעו תגובות כה רבות, ומאלו שהגיעו לא הופתעתי כלל. זוהי עוד אחת מהשטויות שפובליציסטים נוהגים לכתוב כדי להאדיר את השפעתם וכדי להצדיק התייחסות נוספת לנושא, בדיוק כפי שאני עומד לעשות בשורות הקרובות.

מה שכן, התגובות אכן היו סוערות. היו מי שראו בטור הקודם סוג של מכתב התפטרות, אחרים ראו בו עילה לפיטורים, חברים מהמערכת התקשרו לשאול אם הכול בסדר ואם הכדורים לא התבלבלו לי בקופסה, אחים למקצוע שלחו לי תגובות של הזדהות (ואז מיהרו לענייניהם כדי שיספיקו לגרד רעיון לטורים שלהם לפני הדד-ליין), אבל רוב התגובות הביעו פליאה והשתאות על גילוי הלב, על השיתוף, על החשיפה.

היה צד משעשע בתגובות שלכם, קוראים וחברים. הטור הזה הוא, בתוארו ובהגדרתו, טור אישי. אני יודע שקצת התבלבלתם מרוב יאיר לפיד, אבל המדור לא נולד כפוליטי ולא נועד לביקורת סרטים ושירים לועזיים – אלה היו אמורים להיות רק נספחים לכתיבה האישית, גם אם בשנים האחרונות הלכו והשתלטו על העמוד. אבל מהי הכתיבה האישית אם לא העיסוק בחיים, על צדדיהם הטובים אך גם הקשים? וממתי הכנות נהפכה למוקצה? מדוע בכל רגע נתון חייבת להיות חציצה של הומור ובדיה בין חייו ורגשותיו של הכותב לבין עיניו של הקורא?

השיחה המצוטטת ההיא בבית משפחת ויטון צבטה את לבי. מעטים היו המקרים בחיי שבהם יכולתי לנהל שיחה פתוחה ומכבדת עם סביבתי ולומר הכול, פשוט הכול. ולא, אשתי זה לא נחשב, היא חלק ממני, זה כמו לנהל שיחה פתוחה עם עצמי. אני מתכוון לשיחה בגובה העיניים עם אנשים מבחוץ. במשך שנים החדירו בי את ההכרה שהחצנת רגשות זה לא גברי, חשיפת יתר זה לא דתי, והורדת מחיצות זה לא עיתונאי. זאת הסיבה שאני מזדהה עם טיפוסים כמו גורדי לצ'אנס, מופנמים ומתחבאים מאחורי סיפורים ובדיחות, ומחפשים לעצמם דרך להוציא את נשמותיהם החוצה. זאת הסיבה שקשה לי עם הקונבנציה של רוב הטורים האישיים. מבחינתי הכתיבה אמורה לתעל החוצה את הדברים שאיני יכול להביע במקומות אחרים, לא להחביא אותם מאחורי פאסון כאמצעי הגנה.

ישנם כותבים שנלחמים בהסתרה ובהשתקה בדרך של התרסה: הם פותחים הכול. אין להם גבולות או מעצורים, לא בסביבתם הקרובה ולא מעל דפי העיתון או הספר. שלא במקרה, חלק מהם הופיעו כמחוברים ומחוברות בסדרת ריאליטי שכולה חשיפה והחצנה. אני מניח שלעולם לא אוכל ולא ארצה להגיע לרדיקליות הזאת, שיש בה צד חסר התחשבות וגם מחיר אישי שלעולם לא אהיה מוכן לשלם. אלא שההתרסה הזו היא תוצר של בעיה הפוכה ואמיתית, נורמה של עודף מעצורים וסייגים רגשיים שגם אותם אין לי עניין להנציח.

אז אם פעם אחת יצאתי מהשטאנץ הרגיל וכתבתי אמת, אנא סלחו לי. בפעם הבאה בטח אחזור לכתוב על בנימין נתניהו וגלעד שליט, על ספורט ומוזיקה, על שחקני קולנוע שאשכרה מופיעים בקולנוע – לא על אלה שמספרים על החיים שמחוץ למסך. רק פעם בכמה זמן, כשארגיש שאני ממש עולה על גדותיי, אשתף אתכם חלקית במה שעובר עליי. או שאשאיר את זה למישהו אחר. תלוי במשכורת. שבת שלום, ובהצלחה לרווקה הירושלמית הכנה והאמיצה ולחברי קהילתה.