רגישות היסטורית
רגישות היסטורית
סגן שר האוצר, מיקי לוי, עדיין מוכר לרבים יותר כניצב בדימוס וכמפקד מחוז ירושלים במשטרה בימי האינתיפאדה השנייה. ייתכן שהוא ראוי לפרגון, כמי שבין היתר שילם על תפקידו הקשה בבריאותו הגופנית, אבל בזיכרוני הסלקטיבי והציניקן הוא נצרב בעיקר כמי שהיה מגיע לאזורי פיגועים, נעמד מאחורי מיקרופונים ומתחיל להסביר לעם ישראל שהיה כאן פיגוע קשה (ולעיתים, אם אני זוכר נכון, גם "איכותי") – משל היה הכתב המסקר את האירועים ולא זה שאמור למנוע אותם. 

כישוריו של לוי כעיתונאי חובב לא עמדו לו בשבוע שעבר, כאשר החליק בלשונו ובריאיון רדיופוני כינה את החרדים "טפילים". כלומר, הוא לא. הוא רק אמר שאזרחי ישראל צריכים לשאת בנטל ולא להיות טפילים, אבל נגיד שזה אותו הדבר. מובן שאם לוי היה מייחס לציבור החרדי חיים על חשבון אחרים, הדבר לא היה מקפיץ אף אחד, אף שהמשמעות בשפה העברית זהה. מה שחולל את הסערה היה האסוציאציה המיידית של המילה טפילים, כפי שהסביר עיתונאי 'בקהילה' יעקב ריבלין: "הוויכוח האם החרדים חיים על חשבון אחרים או שיש אחרים שחיים על חשבונם הוא לגיטימי לחלוטין... אלא ששימוש במילים טעונות ורוויות קונוטציות היסטוריות אפלות הוא גלישה מהירה במדרון חלקלק".

מיקי לוי עצמו התנצל תוך כדי דיבור, ומאוחר יותר טרח להתנצל שוב בכנסת, אבל לח"כ אלי ישי, אביר הרגישות ההיסטורית, זה לא הספיק. הוא מיהר לירות בקיר הפייסבוק שלו בכל התותחים הכבדים: אנטישמיות, הארץ מזדעזעת, גרמניה 1942. על פי חוק גודווין, כאן מסתיים הדיון ואלי ישי הפסיד. ובכל זאת: מוזר שאדם שהצהיר בערוץ טלוויזיה מרכזי כי "העובדים הזרים יביאו איתם שלל מחלות", מתלונן כעת על ביטויים בעלי הקשרים דומים.

רואה שחור-לבן

אבל אם לשיח השואה של הח"כים החרדים כבר התרגלנו, מה נגיד על הז'אנר הרטורי החדש-ישן שמביא עימו הראש השני של ש"ס, אריה דרעי? הנה תגובתו של האיש על דבריו של מיקי לוי, לא כולל לחן: "לצערי זה קורה לכל בני עדות המזרח השזופים שמגיעים לחברה הלבנה האליטה הזאת, ורוצים להוכיח את עצמם בגלל הרגשי נחיתות שלהם – שהם יותר לבנים מהלבנים". אולי כדאי להזכיר שוב: מיקי לוי דיבר על חרדים. חרדים ולא מזרחים. אבל בעיני דרעי השזוף, שכידוע מעולם לא התערה בקרב האליטות הלבנות, לא ייתכן שמזרחי יפתח עמדות עצמאיות נגד אורח החיים החרדי. אם הוא תוקף אותו, הוא בוודאי פרענק שמתחנף אל השלטון האשכנזי הלבן. כמה שפל, כמה גזעני, כמה גרמניה 1942.

בניגוד לדרעי, לא אתיימר להיכנס לצפונות רגשותיו המזרחיים ומניעיו הכמוסים של סגן שר האוצר. רק אזכיר, שזוהי לא ההתבטאות העדתית הראשונה של דרעי מאז שב מן הכפור של הקלון אל המטבח הפוליטי החם. ערב הבחירות האחרונות הוא קבע שהליכוד-ביתנו הפך "למפלגה יהירה וזחוחה שמייצגת רוסים ולבנים". מאוחר יותר התנצל וחזר בו משתי המילים האחרונות. "זו הייתה טעות אדירה", אמר אז בריאיון לרדיו גלי ישראל, "זה לא הסגנון שלי, מעולם לא דיברתי כך". ברור שלא.

והנה הוא עושה זאת שוב, מוציא את השד העדתי אאוט אוף דה בלו, בנושא שרק השד עצמו יודע מה הוא קשור לעדה. מוזר ביותר. אולי העיסוק בשזופים ולבנים זה משהו שמלמדים בכלא. אתם יודעים, המקום ההוא שמול ישיבת 'שאגת אריה'. אני לפחות לא זוכר אמירות מהסוג הזה אצל אריה דרעי שלפני המאסר. בימים ההם האיש היה סתם רמאי, מפר אמונים ולוקח שוחד, לא מטיף גזעני. וזה הפוליטיקאי שאנשים כה רבים מימין ומשמאל ציפו בכיליון עיניים לשובו אל המרחב הציבורי.

הסתה עצמית

בסוף השבוע פורסם כי מוחמד ממדוח, אזרח אמריקני שתכנן לבצע פיגועים בבתי כנסת בניו יורק, נידון לחמש שנות מאסר. מה שמצחיק הוא, שהמחבל ושותפו לפשע תכננו את הפיגועים במחאה על היחס הגרוע למוסלמים ברחבי העולם. כן, פיגוע המוני בטח יעזור.

רגע לפני ההשוואה המתבקשת, והתגובה הפבלובית הצפויה בעקבותיה, יש להבהיר מיד: ראשי ש"ס אינם מחבלים. ובכל זאת, באותו הבל פה שדרכו הם משמיעים את מחאתם נגד שנאת חרדים, הם עצמם מסיתים לאותה שנאה –בתגובות הבוטות, בשפה חסרת הפילטרים ובגזענות הגלויה. הם ממשיכים לפנות אל היצרים הנמוכים של בוחריהם, מבלי להפנים את תוצאות הבחירות, את תחושת המיאוס הכללית ואת הצורך בשינוי כיוון. וכמו תמיד, את האחריות הם יטילו על יריביהם, בעיקר טירונים פוליטיים שקל להתעלק עליהם כמו סגן השר מיקי לוי.

אוי לא, עכשיו יגידו שקראתי לחרדים עלוקות.

תיקי תקשורת

נכון לזמן הכתיבה, פרשת העיתונאי עמנואל רוזן נמצאת בעיצומה, ואילו פרשת הטרדת נשים נוספת מתדפקת על דלת הכניסה. בינתיים כבר נפתח חשבון הנפש התקשורתי, מזויף ובר חלוף כתמיד: מי ידע ולא סיפר, כיצד השתיקו את העניין, איך זה שלא ידענו על נסיבות פיטוריו של רוזן מערוץ 2 לפני שלוש שנים, ומדוע כמעט אף אחת מעשרות הנשים המוטרדות-לכאורה לא מוכנה להתלונן או להיחשף בשמה המלא.

ולמרות שאולי איני בקי בחומר, בעיקר בחומר האנושי המעורב בפרשה, יש לי תיאוריה פשוטה ובלתי קונספירטיבית המסבירה כיצד חולפות פרשיות שערורייתיות ומביכות מבלי להפוך לכותרות ראשיות במשך תקופה ארוכה. והסיבה היא, לא נעים לומר, שהברנז'ה מלאה בכאלו. וכשאני כותב "כאלו", הכוונה היא למכלול של התנהגויות ברוטאליות ובהמיות, לאו דווקא מיניות, המצויות בעולמות הלחוצים והמזיעים של התקשורת והבידור. בכירים שהם זבל אנושי, שמתייחסים לעובדים שלהם כמו לזבל, יש שם כמו זבל. במקרים רבים, היכולת לחטוף ולספוג דרך קבע היא אחת מדרישות העבודה הלא כתובות באותן מערכות לחוצות.

אז כוכב אחד שולח מסרונים אובססיביים, וכוכב אחר צורח על הכפופים לו, ומפיקים מפטרים את עובדיהם על כלום ושום דבר, והזוטרים רק שותקים, מתייאשים, מתחלפים ושומרים את הטראומות לעצמם. מדי פעם אנו שומעים וקוראים על השמות המפורסמים, שפעם מכים ופעם צורחים, פעם מטרידים ופעם מפתים. אבל קשה לבודד אירוע או אדם יחיד, לבודד אותו מהאווירה הכללית המצויה בחלקים נרחבים בברנז'ה הישראלית, ולהפוך אותו לאייטם תקשורתי חריג. יחסים בעייתיים בין המינים הם בסך הכול עוד פיסה בג'ונגל הקרוי עולם התקשורת.

עמנואל רוזן, אם פעל, לא פעל בחלל ריק. הוא פעל בסביבה שבה הניצול הוא אורח חיים, הליברליזם הוא התורה, והטאלנט הוא א-לוהים. אין זה מקרה שכולם מדברים על הנשים שהוטרדו, לפי עדותן, וכמעט איש (למעט חריגים כמו מבקרת התקשורת דבורית שרגל) אינו מזכיר את הקורבן האמיתי בפרשה, אשתו עד לא מכבר של רוזן. הפגיעה בה היא במסגרת הנורמה, היא בהתאם לחוקי הג'ונגל. הכבוד שלה לא מעניין, הכבוד של נשים אחרות – חלקן מחוסרות כבוד עצמי מינימלי – כן.