אני רוצה הביתה..!

דתיה יצחקי , כ"ג באייר תשע"ג

דתיה יצחקי
דתיה יצחקי
צילום: עצמי

18 באוגוסט 2005 היה היום הקשה בחיי. במהלך שעות ארוכות ומתישות תחת השמש הקופחת של הקיץ בדרום, ניסיתי להבין מה קרה לערכים עליהם גדלנו – יישוב הארץ, בטחון, ערבות הדדית...

מאות חיילים אמיצים של צבא ההגנה לישראל צעדו בסך במדים שחורים ועליהם תגית של דגל ישראל, מולי, בים ביבשה ובאויר בכדי לכבוש את הבית שלי, לקול מצהלות השכנים הערבים.

אותם שכנים שמהם יצאו הרוצחים של שעיה דויטש ורוני צאלח הי"ד שכני ליישוב, אותם ערבים שאצלם הסתתר ואסף מודיעין רוצח ששת בחורי הישיבה בעצמונה.

ובסוף אותו היום הארוך והנורא צה"ל ניצח, הבית שלנו נכבש, ואנחנו הובלנו אל אוטובוס המגורשים שהוביל את היהודים מחוץ לחבל עזה.

השמש כבר שקעה, ישבנו באוטובוס שאמור היה להוביל אותנו אל עתיד בלתי ידוע, כשבני בן השבע נשא אלי את עיניו ואמר לי: "אמא, אני רוצה הביתה.." נגמר היום, זאת השעה לאמבטיה- ארוחת ערב ולמיטה, כמו כל יום, כמו כל ילד... רוצה הביתה.

רק אז קלטתי שאין בית יותר, רק אז אמרתי לו שגם אני רוצה הביתה...

עברו כמעט שמונה שנים ועדיין אין בית שהוא שלנו, עדיין אנחנו לא "חוזרים הביתה" בסופו של יום, ואתנו רבים מהמגורשים. אמנם יש קהילות ש"השתקמו", משפחות שהגיעו אל המנוחה והנחלה עם הרבה כאב אבל עם פתרון.
נכון שהקראווילות בניצן לקראת חורבן וליושביהם אין פיתרון, ולקבוצה בכרמיה יש אולטימטום ליציאה מהבתים בחודשיים הקרובים כי נגמר החוזה ואין להם לאן ללכת, ולגרעין נוה-ים עבודות התשתית הוקפאו בגלל בעיות של הקיבוץ שנמצא בפירוק– זה לא מעניין אף אחד

אנחנו שהיינו רגילים להיפגש על המדרכות בנוה דקלים, בסופר של אמסלם, בזיקוקים של יום העצמאות ברחבה, ובמרפאה של ד"ר סודי. הכרנו את אנשי צפון החבל, נצרים והגוש המרכזי הכרנו כמעט את כולם. עמדנו בגבורה מול הפצ"מרים, הקאסמים והפיגועים וכן גם נפגשנו בבית הקברות היחיד שהיה בגוש...

כיום אנחנו מפוזרים ברחבי המדינה מהגולן ונהריה דרך גוש עציון והבקעה, יד בנימין וניצן ועד החלוציות והנגב. החקלאים שהפריחו את השממה רגב אחר רגב "משתקמים" באפריקה ודרום אמריקה היכן שאפשר להתפרנס מהחקלאות, והיו גם כאלה שברחו הכי רחוק שאפשר והגיעו לאוסטרליה..

ולאורך אלפי הקילומטרים שבהם אנחנו מפוזרים מהדהדת הקריאה- "יש פתרון לכל מתיישב.." ולצורך מימוש הקריאה הוקמה "מינהלת סל"ע – מינהלת תנופה".

מדינת ישראל שידעה במהלך יותר משנה להקים מנגנון פסיכולוגי, לוגיסטי, תקשורתי מאורגן להפליא של עקירה, לא ידעה לאסוף את הנתונים לגבי המשפחות המיועדות לגירוש, אפילו כמה משפחות יש בכל ישוב, ממתי הן גרות שם וכמה ילדים הם גידלו...

נקודת המוצא של המינהלת הייתה שהמתנחלים מנסים לרמות ולכן עליהם להוכיח שאכן היו במקום הקובע בתאריך הקובע... מאגרי נתונים כגון משרד הפנים או משרד החינוך, ארנונה וכו' לא היו זמינים מן הסתם למנגנון הממשלתי הזה ולכן בכדי להגיע לדיון עם ועדה מועדות המינהלת היה צורך בחשבון החשמל, תלוש משכורת, חשבון מים משנת ... 1985. חשבונות שגילם למעלה מעשרים שנה.

ואם לא שמרת את כל החשבונות עשרות שנים? ואם הם אבדו במהלך הגירוש או הגניבה מהמכולה או סתם כי לארגזים האלה עוד לא הגעת וכנראה שגם לא תגיע? מבחינת המינהלת לא היית בגוש בשנים האלה, לא היית קיים בכלל כמה שזה נוגע לה...

ומה בכלל חיפשתם שם? ולמה לא הלכתם לגור במקום אחר?

כל דיון במינהלת מצריך נסיעה לירושלים והמתנה עד שכבודם יתפנו לדון בעניינך, ואם חסר מסמך תבוא בעוד שלושה חודשים למפגש נוסף.. ולא אי אפשר לדון בשני נושאים באותה הועדה, תבוא בעוד שלושה חודשים לנושא השני, ולא אל תתקשר בטלפון נשלח לך בדואר.. כן עברו כבר כמה חודשים מאז הישיבה אבל עורכת הדין בחופשת לידה ואחד החברים שאי אפשר בלי הסכמתו יצא לחופשה בחו"ל אז כשיהיו מסקנות נשלח בדואר... כן עברו כבר שנתיים... וכשבאחד הדיונים כשחברי הוועדה התבדחו לגבי סעיף פלוני, והעבירו " דאחקות" כי הרי הם כבר שנים ביחד, שאלתי מה כל כך מצחיק? אני במצבי לא רואה שום שמץ של בדיחות, ענה לי כבוד היו"ר – אנחנו רק מנסים להנעים את האווירה... אם את רוצה נתייחס אליך כמו בבית משפט!!!

ואכן היחס היה כמו בבית משפט – והרבה יותר גרוע. על כל מתנחל היה להצטייד בעורך דין מן המעלה הראשונה – שעולה הרבה כסף - כי הרי מסדרונות המינהלת המו עורכי דין שתפקידם לסייע למדינת ישראל לצמצם נזקים ככל האפשר. וככל שעברו השנים נוספו תפקידים, נרכש ציוד משרדי חדש וכיום מועסקים במינהלת מעל 70 עובדים...

היו גם כאלה – מעטים - שסייעו למתיישבים, שחזרו לטלפונים וניסו להקל על המצוקה, אבל הרבים האחרים אפילו לא הכירו את האנשים שעליהם היו מופקדים.

העובדה היא שאחרי קרוב לשמונה שנים עדיין אין פתרונות לכולם. כי ככל שהמצב היה בא על פתרונו בהקדם עובדי המינהלת היו הולכים הביתה... המטרה שלשמה הוקם הגוף הזה אמורה היתה לשים קץ לקיומו – זאת היתה ההבנה כשהתקבלו העובדים לתפקידם, זאת גם היתה הסיבה לחוסר היעילות שבעבודה, למשיכת הזמן למיסמוס כל תהליך על חשבון המתיישבים, כמובן, אבל כך משמרים את מקום העבודה...

בתכנית ההתנתקות של מדינת ישראל הושקעו 14 מיליארד שקלים!!! 3 מיליארד הופנו לשיקום המתיישבים ובניין הישובים החדשים – 11 מיליארד הושקעו במנגנונים המפנים וברווחי הקבלנים...

הגיעה השעה ולקראת שמונה השנים לפינוי- "מינהלת תנופה" תיסגר בסוף חודש יוני 2013. לא כולם חס וחלילה מפוטרים, מתוך שבעים העובדים כשלושים הולכים הביתה. עכשיו החליטו העובדים לעשות מעשה, עכשיו יש סיבה לפעול.. עובדי המינהלת החרוצים פתחו בשביתה (!!) לא חלילה ננסה לנקות אל השולחן, למצוא פתרונות מהירים לכל הנסחבים שנים ארוכות. נכון שהקראווילות בניצן לקראת חורבן וליושביהם אין פיתרון, ולקבוצה בכרמיה יש אולטימטום ליציאה מהבתים בחודשיים הקרובים כי נגמר החוזה ואין להם לאן ללכת, ולגרעין נוה-ים עבודות התשתית הוקפאו בגלל בעיות של הקיבוץ שנמצא בפירוק– זה לא מעניין אף אחד.

עובדי "מינהלת תנופה" מהיו"ר ועד אחרון העובדים נמצאים בשביתה כי הנחת העובדים הייתה כנראה על פי צורת העבודה שלהם, שהמינהלת תישאר לנצח, ולמי זה בעצם חשוב שיש עוד משפחות רבות שעדיין לא יכולות לחזור הביתה בסופו של יום...

"מינהלת תנופה" שובתת!!!

אם הגירוש היה קטסטרופה בטחונית וערכית, אם הטיפול במפונים היה פוגעני ורשלני, אם הדה-לגיטימציה שנעשתה למתיישבים היתה מגמתית ושקרית ,

השביתה של "מינהלת תנופה" שלושה חודשים לפני הסגירה היא שיא החוצפה האפשרית.

כתושבת גוש קטיף לשעבר שאין לה עדיין בית קבע, אני פונה לכל חברי הממשלה, לכל חברי הכנסת, לכל אזרח ישראלי שנושא את עיניו אל הדגל הכחול-לבן שהתנופף בגאווה בטקסי יום העצמאות ויתנוסס בגאון בעוד ימים אחדים, בטקסי יום ירושלים, נא להפנים את העובדה הקשה והמטרידה:

יש קבוצה של אזרחי המדינה מסורים ונאמנים שנתנו את מיטב שנותיהם למען החזון הציוני והם מצויים בחוסר וודאות נוראי –

תנו ידכם לכך שבשנת ה- 65 למדינת ישראל סוף סוף יהיה להם בית!