צבא- הצעה למתווה
צבא- הצעה למתווה

הפוליטיקה חזקה יותר מעובדות האמת. והמהומה סביב הגיוס לצבא של תלמידי הישיבות, מוכיחה שהשיח כבר אינו ענייני בלבד, כמצופה מנושא כה חשוב.

גילוי נאות מחייב להבהיר שבזמנו התגייסתי לנח"ל. במחנה 80, בו עשינו את המעבר מאזרחות אל התואר הנכסף של לוחם, היינו כוח גדול של למעלה מחטיבה. משמע, רבים מאד עברו את המסלול הזה. לאחר טירונות של כ-ארבעה חודשים, נשלחנו כמחלקת נח"ל, למבוא מודיעין. שם עסקנו ב...חקלאות, בתרבות, בחיי גרעין. אישית, הוכשרתי גם בקורס החשוב שכותרתו הייתה "קורס מוות". ואין מה להיבהל. אלו ראשי תיבות של מרכזי ועדות תרבות. והיו עוד קורסים משמעותיים מעין אלו. לאחר חצי שנה של מסגרת צבאית ותוכן אזרחי בעיקרו, נשלחנו לאימון מתקדם בגדוד 50, שהיה אז חלק מחטיבת הצנחנים. ולאחר חצי שנה, נשלחו חברי לגרעין למשק היעד, חפץ חיים. שם הוגדרו- במסגרת הצבא- כשרות ללא תשלום. אני זכיתי לתעודת "חופשה ללא תשלום", כי נשלחתי לרכז את סניף "עזרא" בירושלים.

עיקרו של דבר הוא שבגלל צרכי התנועה הקיבוצית, גרעיני נח"ל ותנועות הנוער, הצבא הסתפק בעיקר בהכשרת הנח"לאים

היסוד הוא שמשימותיו של החייל נחלקות לשניים. העיקרי הוא רכישת היכולת להיות חלק מהצבא בעת מלחמה. אז צריך את מירב הכוח כדי להכריע. ואי אפשר לגייס צעירים חסרי הכשרה. ולכן, חייבים לבנות אותם כחלק מהכוח הלוחם

כלוחמים. בעוד השרות בפועל כחיילים במשך כל שלוש השנים, נחסך מהם. אדגיש שלא מדובר דווקא בישובים שהיו חלק מטבעת ההגנה לאורך הגבולות. וזה היה כשר, חלוצי וזכה להערכה רבה. בפועל, הצבא קיבל לוחמים קרביים טובים לעת מלחמה ולשנות מילואים ארוכות. את הביטחון השוטף עשו בעיקר יחידות אחרות.  ולא היה פוצה פה ומצפצף.

על פי המודל הזה קשה להבין למה לימוד בישיבה חשוב פחות מעבודה ברפת. ולמה שמירה על רוח ישראל, נופלת מקטיף תפוחים. אגב, ההכשרה שלי הספיקה כדי להילחם בקו הראשון. כצנחן במלחמת יום כיפור השתתפתי בפריצה לסוריה ובכיבוש החרמון הסורי. במלחמת של"ג לחמתי כלוחם בפלס"ר עד לסולטן יעקב. ובין לבין בהתשה , מארבים, מוצבים. משמע, לוחם קו ראשון על אף הכשרה כוללת של פחות משנה.

ומכאן, להצעה קונקרטית. לתשומת לבם של העוסקים בנושא.

כל בר גיוס, יחויב בהכשרה צבאית. הכשרה שתיעשה בימי בין הזמנים. כלומר, על חשבון החופשה כמו בעתודה אקדמית. בשנים שלאחר ההכשרה יהיו אלו ימי מילואים, כמובן. אם בשדרוג ההכשרה, ואם במשימות ביטחון שונות. המדינה תקבל כך מסה של חיילים שיהיו מאומנים וחלק מכוחות הביטחון.

היסוד הוא  שמשימותיו של החייל נחלקות לשניים. העיקרי הוא רכישת היכולת להיות חלק מהצבא בעת מלחמה. אז צריך את מירב הכוח כדי להכריע. ואי אפשר לגייס צעירים חסרי הכשרה. ולכן, חייבים לבנות אותם כחלק מהכוח הלוחם. המשימה השנייה של החייל, היא להשתלב בביטחון השוטף  ובאחזקת הצבא שבין מלחמה למלחמה.

אלו משימות חשובות מאד, אך לא מכריעות. (ונזכיר כאן את הקינות המתמידות על התייצבות חסרה בעת מילואים רגילים). וכבר היו דיונים לא מעטים בנושא הזה, תוך בחינת האפשרות להקים יחידות צבא מקצועיות שעיסוקן הוא בזה.  למעשה, העברת המחסומים לגופים אזרחיים, כמו גם אזרחים עובדי צה"ל בתפקידים רבים- מהמטבח ועד למטווח- הם כבר ביטוי מעשי ליישום הרעיון.

אכן, יש רבים שאינם מייחסים חשיבות לעצם המושג של "תורתם אמנותם", כפי שיש לא מעטים שאינם מבינים למה לשחרר שחקנים, אומנים, עיתונאים ועוד, משרות משמעותי. אך זו שאלה שאינה מעניין מאמר זה. אנו מבקשים כאן, להצביע על מתווה שיונק מהסדרים שכבר נהגו, ובחלקם עוד נוהגים ללא ערעור. והם בהחלט פורצי דרך. ואת העיקרון הזה ניתן להרחיב.