שבוע הטיליוויזיון

אבי סגל , ג' בסיון תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7
ריאליטי פוליטיק

רגע לפני כיבוי האורות, זה הגיע. "אבא", פנה אליי פתאום הבן הבכור, "מה זה בדיוק תכנית ריאליטי?"

חייכתי אליו ולעצמי. היה זה רגע כביר של גאווה הורית. עשר שנים מסתובב הילד בעולם הדיגיטל של המילניום הנוכחי; עשר שנים עם עשרות ערוצי טלוויזיה, מחשב וכלי משחית אלקטרוניים אחרים, והוא עדיין לא יודע מה זה ריאליטי. מתברר שמשהו בחינוך שלנו בכל זאת עבד נכון.

"א-בא!" הוא קרא בטון השמור לרגעים שבהם הוא מאבד כל הערכה כלפיי. כלומר, הטון הרגיל. "אני יודע מה זה תכנית ריאליטי. אבל איך היית מגדיר את זה במשפט?"

שקעתי בהרהורים. איזה משפט באמת עשוי לתאר את הסוגה בדרך הקולעת ביותר?

תכנית ריאליטי היא מציאות-בכאילו, מציאות מדומה, שאין בה אמת פנימית. בדרך כלל מקבצים שם אנשים ליחידה אחת, מחלקים להם משימות, נותנים להם לשחק לפנינו. בסופו של דבר מישהו מודח, פעמים רבות לא מי שהיינו מצפים לו.

בתכניות הללו כל אחד דואג לעצמו. לעיתים יש שם בריתות המבוססות על אינטרסים, אבל בסופו של דבר מגיעים גם השקרים, הלכלוכים והבגידות באמון, ומי שהוא יותר מתוחכם ונכלולי שורד.

אין שם מקום לאותנטיות ביחסי אנוש, הכול מצופה פלסטיק. האהבה היא טלוויזיונית ומצטלמת היטב, השנאה מוקצנת ובוטה, הכול מחולק לשחור ולבן. זהו ז'אנר שבמקרים רבים מוציא מהמשתתפים בו את הרע, היצרי והנמוך בנפשותיהם.

שום דבר בתכניות הללו אינו יד המקרה. בשעת הצורך יש התערבות של ההפקה, סמכות-על שיכולה לשנות את הכללים כרצונה ואיש לא יפצה פה. לעיתים היא תעדיף מתמודד מסוים על מתמודד אחר, לא מטעמים ענייניים אלא כדי להתחנף לדעת הקהל ולמנוע מהתכנית לצלול בטבלאות הרייטינג. לא שיש סכנה כזאת – הקהל הוא לרוב שבוי וצופה בתכנית בלי קשר לאיכותה האמיתית, כל עוד הבאז התקשורתי ואמצעי השיווק חזקים מספיק.

גם מי שלא אוהב את הריאליטי היה יכול לחיות עם קיומו במינון נמוך ובערוצי נישה. למרבה הצער, הריאליטי ממלא את חיינו, שולט בנו ומעצב את תודעתנו. אולי הוא מספק לחלקנו תחושה של שייכות והזדהות, אבל הוא גם מחנך אותנו להתרגל לעולם חסר חמלה, יושר, פתיחות וצניעות.

"נו", קטע היורש את מחשבותיי, "יש לך הגדרה לתכנית ריאליטי?"

"בוודאי", עניתי לו בטון עגמומי, כלומר בטון הרגיל, "מפלגת ש"ס".

סיפורים מהכורסה

א. בשולי-שוליה של פרשת עמנואל רוזן: את האיש מעולם לא חיבבתי, גם בטרם למדתי על כישוריו הבלתי מוכחים בהקלדת מסרונים. בדומה לשורה ארוכה של עיתונאים ומגישים, גם רוזן היה - ואולי פעם עוד יהיה – איש תקשורת יהיר וציני, שמנצל את המיקרופון כדי להביע את עמדותיו השמאליות, להתנגח ביריביו הפוליטיים ולשפוך מררה קבועה על כל מה שמריח לאומיות ופטריוטיות כחול-לבן. זה לא אומר שהוא היה מגיש משעמם – להפך, מעניין היה להאזין לו ולקרוא אותו ולהתעצבן בכל פעם מחדש.

ודווקא משום שאני לא מאוהדיו או מצוות ההגנה שלו, ודווקא בעיתוי שבו הוא חוטף מכל עבר ובצדק, ארשה לעצמי גם ביקורת חיובית קטנה: ב'תיק תקשורת' האיש עשה עבודה טובה. משום מה, את תכנית הטלוויזיה הזאת הוא הגיש באופן פחות נפוח, יותר ענייני ואפילו די הגון פוליטית. כרגע, ואני לא אומר בזה שום דבר מלבד הדבר עצמו, חסרונו בתכנית מורגש.

ב. מה יותר נדיר ממילה טובה על עמנואל רוזן? שתי מילים טובות על ערוץ 1. הנה הן, אמנם קצת באיחור אבל לשם כך יש שידורים חוזרים ואתרי אינטרנט: 'אירופה לשלוש דקות' היא סדרה מושקעת, קצבית ומהנה על תולדות ישראל באירוויזיון. פה ושם גילויים מפתיעים, פה ושם ראיונות מעניינים, לא מעט נוסטלגיה והרבה מצב רוח טוב. שמחה גדולה לחובבי הז'אנר.

הפתעה נעימה אחרת היא 'המפצחת', סדרה צרפתית על קרימינולוגית אקסצנטרית המצורפת לצוות חוקרי משטרה במקרי רצח. למרות הנושא, אין לסדרה קשר ליצירת המופת הבריטית 'המפצח' (שמה המקורי של הסדרה הוא 'פרופיל'), אבל יש לה איכויות משל עצמה, בעיקר בבניית הדמות הראשית, בהומור ובתסריט המדויק. אגב, אם נצרף לשתי הסדרות את משחקי ליגת העל בכדורגל, נמצא שהשנה צפיתי בערוץ 1 הרבה יותר מאשר בערוץ 2. מקווה שפרס ישראל בדרך.

ג. אפרופו מסך קטן ופרסים, אכזבה חלקית הסב לי הסרט 'היורשים', שזכה לפני שנתיים בפרס גלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר ובאוסקר לתסריט המעובד. נדמה לי שרק שנה הוליוודית חלשה יכולה להצדיק את הפרסים לסרטו הבינוני מינוס של אלכסנדר פיין, שעשה לפני כן יצירות טובות בהרבה ככותב וכבמאי.

עורך דין מהוואי מנסה להתמודד עם פציעתה האנושה של אשתו המורדמת, ובמקביל עומד בפני החלטה נדל"נית שתשנה את חיי האזור כולו. הסרט נע באמצעות עולמות של ניגודים: טרגדיה משפחתית כבדה בהוואי הקלילה, מות קדושים מול חטאי חייהם, משפחה מול אדמה, מסורת מול מסחרה, ובקיצור – החלום האמריקני מול שברו. הקומי והטרגי מופיעים לסירוגין, מזיעים ומגושמים ולא באמת מצליחים להתערבב. פה ושם ישנם רגעים נוגעים ללב, הנובעים ישירות מסיפור הבסיס של גסיסת האם והמאמץ ללכד את המשפחה המפורקת. אבל כמה סצנות טובות, ומשחק מצוין של שיילין וודלי בתפקיד הבת הגדולה, לא מספיקים כדי שהסרט ימריא. נסבל בקושי.