קיום העולם תלוי במתן תורה עד ו' בסיוון

מראשית הבריאה הייתה הארץ שרויה בדאגה, שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה ביום השישי בסיוון - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. וכפי שרמוז במה שנאמר "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד... יום השישי" (שבת פח, א). 

וכן מצינו שבדיוק לקראת הגעת התאריך הגורלי הגיעו ישראל למספר שישים ריבוא, הוא המספר הנדרש להופעתו של עם ישראל. ואף שכאשר יצאו ישראל ממצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, בדיוק נותרו עוד מ"ט ימים עד היום הגורלי, כדי שיספיקו ישראל להיטהר ממ"ט שערי טומאה ולקבל את התורה.

וכך הגיעו ישראל להר סיני לקראת התאריך הגורלי, אמרו "נעשה ונשמע" והיו מוכנים לקבל את התורה ביום השישי בסיוון, כפי התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית. 

בפועל התורה ניתנה יום למחרת

אולם בפועל התורה ניתנה לנו בשביעי בסיוון, הוא היום החמישים ואחד לספירת העומר. שכן כאשר ציווה ה' את משה להודיע לבני ישראל שיתקדשו במשך יומיים לקראת מתן תורה, שיהיה ביום שישי בשבוע, הוסיף משה רבנו יום אחד והורה להתקדש במשך שלושה ימים, והסכים הקב"ה עמו ונגלה על הר סיני ביום השבת (שבת פו, ב - פז, א). 

מתוך עובדה מופלאה זו אפשר ללמוד על מעמדה של תורה שבעל פה, שאין התורה שבכתב יכולה להתגלות בלעדיה, שהיא המתווכת בין התורה שבכתב העליונה לבין עם ישראל, ולכן אפילו מתן תורה נדחה ביום על פי תורה שבעל פה, היינו על פי פרשנותו של משה רבנו.

זמן חג השבועות

אלא שלכאורה קשה, מדוע אנחנו אומרים בתפילה שחג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו" (שו"ע תצד, א), והלא חג השבועות הוא ביום החמישים לספירת העומר, ואילו אנו קיבלנו את התורה ביום החמישים ואחד לספירת העומר? אלא שבאמת, לאחר שנשלמה ספירת העומר, הגיע היום המקודש שבו זיכה אותנו ה' בתורה, וכך היה בשמיים, שכבר ביום החמישים התורה ניתנה לנו, אלא שאנחנו נזקקנו לעוד יום כדי לקבל אותה בפועל. אבל לדורות נקבע יום מתן תורה לפי היום שאותו קידש הקב"ה למתן תורה, ובו ניתנה לנו התורה בכוח (מהר"ל תפארת ישראל פרק כז. עוד צריך לדעת שישנן שתי דעות נוספות לגבי תאריך מתן תורה, עיין בפניני הלכה מועדים יג, 1). 

הקשר בין פסח לשבועות

זמנו של חג השבועות מיוחד, שכל החגים האחרים יש להם תאריך מסוים בחודש, אבל זמנו של חג השבועות אינו תלוי בתאריך, אלא נקבע על פי ספירת העומר. ואמנם כיום חג השבועות חל תמיד בו' בסיוון, אולם זה רק מפני שנתבטלה הסמיכה ואנו מקדשים את החודשים על פי החשבון. אבל בזמן שבתי הדין היו מקדשים את החודשים על פי ראיית מולד הירח, זמנו של החג היה יכול לצאת גם בה' בסיוון או בז' בסיוון. 

משמעות הדבר שמועד חג השבועות נשען על חג הפסח, ורק מתוך חג הפסח אפשר להגיע לחג השבועות ומתן תורה. 

הלאומיות והתורה

בחג הפסח נולד עם ישראל, וכרת ה' עמנו ברית עולם להיות לו לעם סגולה. ובחג השבועות נתן לנו את התורה. ושני החגים הללו מחוברים זה בזה, שאין ישראל בלי תורה ואין תורה בלי ישראל. 

ואף ששני העניינים הללו קשורים ותלויים זה בזה, מכל מקום לכל אחד מהם ערך בפני עצמו, ואסור שערך אחד מהם יטשטש את השני. ועל כן יש לנו שני חגים נפרדים, האחד לעניינו של עם ישראל, והשני לעניינה של התורה. 

ויש טועים וחושבים שאין ערך לעניין הלאומי, ולכן בזים לציונות, ולא שמו לבם שעניינו של חג הפסח הוא לבטא את העניין הלאומי, שבו גלומה השאיפה הטבעית שיש בישראל לתקן את העולם. ואמנם בלי התורה שאיפה זו אינה מבוררת ועלולה להגיע לטעויות חמורות, כפי שאירע במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, שפעמים רבות נתנו יהודים את חילם לאידיאלים זרים. אולם עצם השאיפה לתיקון עולם היא האופי הלאומי שלנו, והיא הבסיס שבלעדיו אי אפשר לקבל את התורה ולקיים כראוי את מצוותיה.

וכדי שלא יבואו יהודים ויזלזלו בערך הלאומי של ישראל, נתן לנו ה' את חג הפסח. וכדי שלא יבואו יהודים ויזלזלו בתורה, נתן לנו ה' את חג השבועות. 

ובכל שנה מחדש צריכים אנו לחזור לשני הערכים הללו ולחברם יחד על ידי ספירת העומר, ועל ידי כך נזכה לגאולה שלמה. 

טעם מנהג הלימוד בליל שבועות

רבים נוהגים ללמוד תורה בליל חג השבועות. יסוד המנהג מבואר בזוהר (ח"ג צח, א): חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה... כך אמר רבי שמעון בשעה שהתכנסו החברים אצלו בלילה: הבה ונתקן את תכשיטי הכלה, כדי שתימצא מחר אצל המלך בתכשיטיה כראוי לה. אשרי חלקם של החברים, כאשר ישאל המלך את המלכה, מי תיקן את תכשיטיה והאיר את עטרותיה. ואין לך בעולם מי שיודע לתקן תיקוני הכלה אלא החברים, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. 

ועוד מסופר בזוהר (ח"א ח, א): היה רבי שמעון וכל החברים מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. והיה רבי שמעון שמח ועמו כל שאר החברים. אמר להם רבי שמעון: בנַי, אשרי חלקכם, כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה אלא עמכם, משום שכל אלו העוסקים בתיקוני הכלה בלילה הזה ושמחים בה, כולם יהיו נרשמים ונכתבים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של העולם העליון.

כדי להבין את דברי הזוהר צריכים לבאר שיום מתן תורה נקרא יום חתונה, שבו התקשר הקב"ה עם כנסת ישראל כחתן עם כלתו (תענית כו, ב). ובכל שנה בחג השבועות חוזר עניין מתן תורה להתגלות, וחוזרת כנסת ישראל להתחבר אל הקב"ה ככלה לחתנה. ואמרו המקובלים, שלימוד התורה בליל חג השבועות מכין את כנסת ישראל לקבלת התורה באופן היפה ביותר. ועל ידי כך, כאשר מגיע היום, היא זוכה להתעלות אל הקב"ה ולהתייחד ולהתקשר עמו יותר. ומתוך כך זוכים ישראל לשפע של תורה וחיים וברכה לכל השנה.
אינו חובה

מכל מקום אין חובה לקיים מנהג זה. ויש מגדולי הרבנים שהעדיפו לישון בליל חג השבועות, כי שיערו בעצמם שאם יישארו ערים כל הלילה לא יוכלו לכוון כראוי בתפילת שחרית ומוסף, או שלא יוכלו ללמוד בלילה בערנות מספקת, או שייאלצו לעסוק בהשלמת שעות שינה עד שהדבר יגרום לביטול תורה, או שלא יוכלו לשמוח כראוי בחג בהיותם עייפים. 

אולם הנוהגים להישאר ערים סוברים שגם אם הלימוד בלילה אינו איכותי כל כך וקשה לכוון בתפילת שחרית, יש במנהג הקדוש הזה ביטוי לאהבת ה' ואהבת התורה, ויש בו מעלה מיוחדת של מסירות נפש לכבוד שמיים ולכבודה של כנסת ישראל. ונכון לכל אדם לבחור את מנהגו לשם שמיים. 

ותערב

למנהג יוצאי אשכנז, במוסף של יום טוב החזן מוסיף בסיום ברכת העבודה ('רצה'), את הנוסח שהיו אומרים בברכת העבודה במקדש: "ותערב עליך עתירתנו כעולה וכקרבן, אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים..." וחותם: "ברוך אתה ה' שאותך לבדך ביראה נעבוד". וכשאין שם כוהנים שנושאים כפיים, אין אומרים "ותערב"(מ"ב קכח, קעג).

ואמנם יש נוהגים על פי הגר"א לחתום כמו תמיד "המחזיר שכינתו לציון", אולם מנהג אשכנז הרווח לחתום כפי שחתמו במקדש. 
ובעניין זה יש להעיר על סידור 'רינת ישראל' שלא כתב בנוסח אשכנז וספרד (חסידי) את נוסח ברכת "ותערב" כפי המקובל לרוב פוסקי אשכנז, אלא השמיט את חתימת הברכה כמנהג הגר"א. אולם כפי שכתבתי, מנהג אשכנז הרווח אינו כך, ובגלל שרבים מתפללים מסידור 'רינת ישראל', שיש לו מעלות רבות, מפסידים את הברכה המיוחדת הזו. 

יש לציין לשבח את הוצאת 'קורן' שבה ברכת "ותערב" מופיעה כנוסח המלא, וכדעת רוב הפוסקים והמנהג הרווח מימים ימימה. 
מכתב מהרב שאר ישוב שליט"א

כתגובה לספרי 'פניני הלכה - מועדים' זכיתי לקבל מכתב ברכה מנאמן בית מרן הרב קוק זצ"ל, הרב שאר ישוב כהן שליט"א, רבה של חיפה, נשיא 'אריאל', ובנו ממשיכו של מו"ר הרב דוד הכהן הנזיר זצ"ל, תלמידו הגדול של מרן הרב קוק זצ"ל. המשפט החשוב ביותר עבורי הוא: "נהניתי מאוד מן העיון בספר הכתוב בבהירות והיקף. כל העניינים נידונים ברוח בית חיינו מרן אור ישראל וקדושו הראי"ה הרב זצ"ל".

עוד הוסיף: "בקשר לליל שבועות, אבקש לציין, כי גדולי תלמידי הרב נהגו לומר בליל שבועות שיעור במצווה מספר המצוות לרמב"ם - חוץ מאמירת התיקון על פי הקבלה. והרב זצ"ל היה שר, במנגינה שחיבר בעצמו, את שירו של רבנו יהודה הלוי זיע"א "ישאלוני (ג"א יעירוני) רעיוני יסוד ליבי ומשאלו". ובייחוד היה חוזר עם כל התלמידים והמתאספים על החרוז החוזר: "ולא אתן שנת לעיני חצות לילה בגללו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". כך נהג גם אבא מארי הרב הנזיר הקדוש זצוק"ל, וכך נהגתי גם אני הקטן במשך שנים, ואני תפילה שיחזקני ה' בבריאות להמשיך במסורת זו גם השנה..."