אינתיפאדה - הפקה משותפת

בועז העצני , ב' בסיון תשע"ג

דעות אבנים
אבנים
צילום: גרשון אלינסון

רבותי ההיסטוריה חוזרת.

לקראת אמצע שנות השמונים החל השטח ביו"ש לתסוס. ה"מנוע" היה שחרור מאות מחבלים בכירים ב"עסקת ג'יבריל". ישראל שתקה נוכח התפתחות ממסד פוליטי חתרני של ארגוני המחבלים שבנה מערכת מאורגנת של "ועדות הלם" בכל כפר, ואלו הכינו התקוממות.

השיטה שנבחרה היתה יידויי אבנים, שביתות ומהומות בלתי נשלטות, כי היה ברור שישראל תבלום בקלות ובנחישות טרור של ירי ומטענים. בין עסקת ג'יבריל ב-1985 לפרוץ האינתיפאדה ב-1987 היתה תקופת דגירה שהתאפיינה בהתגברות האירועים.

כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, המשיכה ישראל שלא לפסוח על שום טעות, היא הפקירה את נאמניה בקרב הציבור הערבי ולא באמת נלחמה בפורעים. אלוף פיקוד המרכז דאז, עמרם מצנע ("העבודה", "התנועה") ניטרל את צה"ל והפנה כתף קרה להתיישבות היהודית.

אנחנו נמצאים כיום בתקופת הדגירה של האינתיפאדה השלישית שהושקה ע"י ישראל בעיסקת שליט, שבה שוחררו מאות מבוגרי האקדמיה הגבוהה לטרור, זו המנוהלת בתנאי נופש במתקני שרות בתי הסוהר. את מערכת ההסתה והארגון המאולתרים של שנות השמונים מחליפה רשות ההסתה הפלשתינית עתירת המשאבים, שבשנות קיומה הרעילה דור שלם בחינוך לשנאה.

הציבור הערבי ביו"ש ספוג בהסתה המגיעה מהמסגדים, ממערכת החינוך ומהשפה והרוח המוקרנים מהנהגתו "המתונה". ב
אלוף הפיקוד, ניצן אלון, הוא האחראי הראשי על חורבן ההרתעה באמצעות ההוראות המשתקות את יעילות הצבא. התוצאה היא חיילים בורחים ונרדפים ע"י פורעים ערבים וחיילים המפחדים מלהפעיל נשק ומפקירים יהודים המותקפים לעיניהם.
תי ספר, כיכרות ורחובות קרויים ע"ש מחבלים, ישראל אינה מופיעה על המפות, חיפה, בית שאן, אשקלון (מג'דל) ויפו הן ערים פלשתיניות. הרש"פ משלמת משכורות למחבלים הכלואים, שגובהן כגודל רצחנותם, ישראל זוכה לדמוניזציה בתקשורת, וכל הסכם מופר ללא היסוס.

הרש"פ מעודדת ארגוני שמאל להיכנס לכפרים ולהוביל את הערבים להתנגשויות עם צה"ל והמתיישבים, מפירה את הסכמי המים ומזרימה ביוב לכיוון הקו הירוק.

האויב, אם כן, ממלא היטב את תפקידו. ומה עושה ישראל?

ישראל דווקא מחבקת את הרשות למרות שתלותה בישראל מוחלטת, החל מכניסת ויציאת סחורות, חשמל, מים ואנרגיה, תשלום כספים ועד חופש תנועה לראשיה. ישראל אינה מתנה את אלו בהתנהגות הרשות, בהפסקת ההסתה, החינוך לשנאה והעידוד למהומות.

ישראל אינה מפריעה לאנרכיסטים הפרובוקטורים המסתובבים בכפרים ואינה מנכה מהכספים שהיא מעבירה את חובות החשמל של הרשות הנושקים למיליארד שקל (לידיעת הקורא יאיר לפיד). כמחצית מהכספים עוברים בכלל לעזה. אבו מאזן הפר באופן יסודי את ההסכמים בהליכתו לאו"ם והשגת החלטה על מדינה פלשתינית משקיפה. תגובת נתניהו היתה דיבורים על בניה בירושלים וב-E-1 , שלא יצאה לפועל.

הבעיה הגדולה ביותר היא התנהלות מערכת הביטחון שאימצה מחדש את דיסקט אוסלו על כל חוליו, החל מבילוי משותף במסעדות ברמאללה, ועד להתמכרות למנגנוני הרשות כקבלני משנה לביטחון. אלוף הפיקוד, ניצן אלון, הוא האחראי הראשי על חורבן ההרתעה באמצעות ההוראות המשתקות את יעילות הצבא. התוצאה היא חיילים בורחים ונרדפים ע"י פורעים ערבים וחיילים המפחדים מלהפעיל נשק ומפקירים יהודים המותקפים לעיניהם.

לא מדובר באזלת יד אלא בפילוסופיה גלויה. ב-2010 אמר בראיון בידיעות אחרונות שכדי להיראות טוב בתקשורת "בואו ניתן להם לפגוע בגדר, לזרוק איזה בקבוק תבערה על כוחותינו ונהיה מוכנים לספוג את זה". ב-2011 התראיין ל"ניו יורק טיימס", הפציר בקונגרס האמריקאי שלא לקצץ בתקציבי הרש"פ, ואמר "אם אין אופק מדיני, אז שיתוף הפעולה יעמוד בסכנה. אנחנו לא יכולים לבצע את המשימה שלנו רק בכלים צבאיים. דיפלומטיה וכלכלה מאוד רלוונטיות" (YNET 13.10.11). ותיקי אוסלו מזהים את הריח.

מה כבר יכול לחשוב ערבי ממוצע החווה את כל מערכת ההסתה והתגמול למהומות המגיעה מכיוון הרש"פ כשהוא רואה שישראל אינה מוחה, אינה מרימה קול זעקה אינה חושפת לעיני העולם את התנהגות "הפרטנר", אינה גובה כספים, מסרסת את צבאה, אינה יוצאת מגדרה כדי להגן על אזרחיה? השתיקה נתפסת בעיני הערבים כהסכמה וההתנהגות הזו אינה יכולה שלא להוביל אותם להתקוממות.  

מי שאינו לומד מההיסטוריה נדון לחזור עליה. דומה שישנם בממסד הישראלי גורמים שלמדו מההיסטוריה ודווקא רוצים לחזור עליה במטרה להפוך את נוכחותנו ביו"ש לבלתי אפשרית.