סיפור לשבועות

נעמי לרות: "רצה לומר לך,בני, שכל אשר קרה לנו - שווה בעבורך למען תדעי את עמנו ואת אלוקינו, לא רצה בני לצערך אלא לנחמך".

יהודה מלמד , ה' בסיון תשע"ג

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מחלון ורות - מחלון נוטה למות

- אישי, אכין לך חמין ויערב לך. היש בך כוח לשתות?
- אשתה
---
- רואָה אני שטובה עליך רוחך הערב. בֹּא ואספר לך.
- ספרי לי, שומע אני

- אולי ד' יעזרנו ותחזק רוחך בסיפּוּרִי יותר ותְּרָפֵא ותקום
- שומע אני
- זוכרת אני כשלקחת אותי לאישה, שאלוני כל בנות עירי איך תינשאי לאיש אשר הוא זר והוא גֵר בארץ.
ואני אמרתי להם - פניו פני משפחת מלכים

- אינני ממשפחת מלכים . עזבנו את משפחתנו ומקומנו. לא נשוב עוד על כנינו
- כך אמרתָ לי. ואני אמרתי - אם לא מלך, בֵּן מלך הוא
- ספרי על דברים אחרים כי אין בי עוד כוח לשמוע זאת
- זוכרת אני איך ישבנו בליל השביעי בשבוע, ואני אמרתי לך- ספֵּר לי כיצד הוא מנהגכם. סיפרת לי איך כל העם שובתים ממלאכתם בשדה, ומתכנסים לבתים ומדליקים נרות בטרם חשכה, כי אסורה לכם ההבערה כל הלילה וביום שלמחרת, וכל מלאכה אסורה, ואני השתוממתי ואמרתי מנהג יפה הוא.

- ואני לא הבנתי מה לך למנהג אשר לא ידעת תמול שלשום

- ואני הוספתי ושאלתי מהו הניגון שאתה משמיע בעת ההיא. אמרת לא ניגנתי, ואמרתי אולי לא שמת לבך כי יוצא הוא מפיך, כי שגור הוא אצלך

- ואני אמרתי שמא לא יערב לך כי לא היית רגילה בו.
- ואני התעקשתי ושאלתי איך הוא, למדני אותו. שרתָּ ואני הקשבתי, ויבוא הניגון כמים בקרבי וכשמן לעצמותי. ובקשתי עוד ואתה אמרתָ 'הלא אנחנו השלכנו הכל מאחורי גיוונו. אין לנו חלק לא במנהגי עמנו ולא בשירנו'
- אכן עזבנו

- אמרתי לך אף על פי כן תוסיף לשיר. ושרתָּ והתענגתי היה לי השיר כאילו תמיד הכרתיו. וּכְרגע נדמה לי שאף בלבך נכנסה שמחה עם השיר, וכאילו רוח העצב אשר שרתה עליך סרה כהרף עין

- אבל אין לי חלק ונחלה בו כי נטשתי נחלת אבותיי

- האומנם?! לא שכחתי איך ביום מן הימים שמתי לפניך לחם, ולא טעמת. אמרתָ 'היום אינני אוכל לחם', ושאלתיך מה קרה לך החולה אתה, ואמרת לי- 'לא, אבל היום איננו אוכלים לחם'. שאלתיך- 'צום הוא לכם?' ואמרת לי -אם תאפי אותו בחיפזון ולא יחמץ, אוכַל. מיהרתי ואפיתי ושאלתי מה הדבר. ולא רצית לספר והפצרתי בך עד מאוד. שאלתני – 'הידעתְ את משה?', ואומר- לא ידעתי. והשתוממתָ: וכי לא ידעת? ואומר- לא.

וסיפָּרתָ ואני הקשבתי וסיפרת עוד ושאלתי וסיפרת עוד ונפשי יצאה בדברך את הסיפור הזה והייתָ מספר והולך כל אותו הלילה ואותו הלילה נעשתה לי החשכה לאור.

- אבל אנחנו עזבנו ורחקנו ואלוקים שילם לי. את אבי ואחי לקח ואף אני החליתי מאוד.
- חדל מִדבֵּר כך, אתה תקום ותרפא נחזור יחד לארץ אבותיך ואתה תשוב למקומך כי יודעים כל עמך כי איש אתה
- לא אשוב אין לי תקווה. כאשר עשיתי כן שילם לי אלוקים. אנחנו עזבנוהו והוא עזבנו

- - -
שתי נשים הולכות ועולות. אור השחר עולה מאחוריהן

- ספרי נא לי איך היה בני בימים האחרונים מה אמר לך

- ראשו היה כבד עליו מאוד. ניסיתי לדבר על לבו, לחזקו , ולא רצה לשמוע הפצרתי בו מאד .אמרתי לו אל תאבֵּד תקווה ולא אבה לשמוע לי. אמר לי 'גזירה היא מלפני האלוקים'.

לא הרביתי לשאול אותו על דבר הגזירה. ניסיתי לחזקו. קיוויתי שיחיה...

- גזירה.. גזירה היא מלפני האלוקים

- אבל אמר לי באחד הלילות האחרונים הכל בעבורך. לא ידעתי למה כיוון. הייתי סבורה שרצה לומר שהכל קרה בעבור שנשאני ואני בת ניכר, ואת ידעת שאיני נוכריה כי רציתי מאז לדבוק בכם. ליבי כאב עלי בשומעי דבריו אלו.

הולכות שותקות מהרהרות

- אל יכאב לבך. ליבי אומר לי שלא כך כיוון
- לְמָה כיוון?

- רצה לומר לך שכל אשר אירע את משפחתנו הכל בעבורך. אילולא באנו לארצכם לא הכרת אותנו ולא היית שבה איתי כעת. הבין בני כאשר קרבו ימיו למות, שמאת ד' הייתה זאת, כי ירידתנו הייתה למען תהיה לך עלייה. רצה לומר לך בני שכל אשר קרה לנו שווה בעבורך למען תדעי את עמנו ואת אלוקינו. לא רצה בני לצערך רצה לנחמך

- ניחמתיני... מי יודע.. אולי לכך נסובו דבריו...?
- ומי יודע מה עצת ד' אשר הוא מוליך אותנו בה .מה המקרה אשר עוד ד' יקר לנו.

הולכות עוד ושותקות. מאחוריהן עולה השמש.
לעיניהן נראות שדות החיטה עמוסות השיבולים של בית לחם.

 

[השראה לסיפור זה קבלתי מהפס' "ואת רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" וכן מדברי אבי שליט"א שאמר ממגילתנו למדנו שהיורדים מן הארץ לפעמים מסבבת ההשגחה על ידם שאחרים יעלו]