יחסו של משה לנבואת אלדד ומידד

הרב אליהו בלום , י"ג בסיון תשע"ג

הרב אליהו בלום
הרב אליהו בלום
עצמי

נבואתם הפלאית והבלתי צפויה של אלדד ומידד בפרשתנו, היא פרשת יסוד בעלת מסר חינוכי חשוב.

הקב"ה מורה למשה למצוא שבעים זקנים שעליהם תואצל הרוח מרוחו של משה רבנו וכך יוכלו הם לסייע לו בעבודתו הקשה בהנהגת העם. משה בוחר ששה אנשים מובחרים מכל שבט. (72=6X12) וביניהם הוא מפיל גורל, שאמור להשאיר שניים מאחור.

ולבסוף, השניים שנבחרים הם אלדד ומידד שנשארים מאחור ומתנבאים לבדם במחנה.

יהושע, משרת משה הנאמן, מזהה מיד את הפוטנציאל ההרסני בכך שהנבואה תינתן לכל אחד ללא דבר שמקשר את הנביא למשה רבינו, והוא אומר לרבו "אדוני משה, כלאם". אך משה רואה את הדברים באור שונה לחלוטין והוא עונה ליהושע "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם".

חז"ל מחדדים עוד יותר את הסכנה בנבואה של אלדד ומידד, בגמרא במסכת סנהדרין (יז ע"א) מובא משמו של ר' שמעון (כאחת מן ההצעות המובאות לתוכן נבואתם של אלדד ומידד) "ומה נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ".
אין מנהיגותו וגדלותו של האדם שנבחר לתפקיד נמדדת בפער שבינו לבין הבאים אחריו, אלא ביכולתו ליצור שיח שמפרה ומעצים את עצמו ואת הכשרונות הקיימים בתחום מנהיגותו

בכך בעצם מחזקים חז"ל את גישתו של יהושע שמקנא לא רק למשה, אלא גם ובעיקר לשלמות מוסד הנבואה והמנהיגות שבאותו דור, וזועק את זעקתם "אדוני משה, כלאם".  ממילא, בוקעת ועולה השאלה ביחס לסובלנות של משה בתגובתו – האם אין כאן חולשה של מנהיג שלא במקומה? והרי אנחנו יודעים שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול!

אכן, משה בתגובתו האצילה מלמדנו שני יסודות חשובים ומשמעותיים בהנהגה, יסודות שאמורים להיות נר לרגלו של כל מנהיג:

הראשון הוא, (על דרך פירושו של הרש"ר הירש ז"ל) שמינוי רשות רוחנית עליונה בישראל לא באה בכדי ליצור שליטה בלעדית על הרוחניות, ומטרת המנהיג היא לרומם את מעלתם ודרגתם של צאן מרעיתו, ולא לקחת את כל הכח לעצמו. אין מנהיגותו וגדלותו של האדם שנבחר לתפקיד נמדדת בפער שבינו לבין הבאים אחריו, אלא ביכולתו ליצור שיח שמפרה ומעצים את עצמו ואת הכשרונות הקיימים בתחום מנהיגותו.

השני הוא, שאמת המידה שצריכה להנחות אותנו בשעה שאנחנו עושים מעשה כלשהו, חייבת להיות תמיד לגופו של עניין. אכן, יש לזהות ניצני מרד ולדכאם, כפי שמשה רבנו בעצמו מזהה בבירור במחלוקת קורח ועדתו, ולכן הוא זועק אל ה'  "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם".

אך כאשר מדובר בנבואה שקיבלו שני צדיקים שמיעטו את עצמם וברחו מן הכבוד (כדברי חז"ל בגמרא שם), משה מבין שאין כאן אינטרס אישי חס וחלילה, אלא שפע אלוקי ששפע על אלדד ומידד ומעיד על צדקתם הגדולה. לכן הוא דוחה את קנאתו של יהושע ופותח כאן פתח לדורות לחשיבות הצמחת אנשים גדולים ע"י חופש ביטוי ומחשבה, ללא פחד.

היכולת לבחון דברים לגופו של עניין, גם כאשר נאמרים דברים שקשה לקבלם באופן אישי, נובעת מענווה אמיתית. ענווה שמעניקה למנהיגותו של נבחר הציבור מימד של שליחות לשם שמיים, ומסוגלת לבנות אמון בינו לבין הסובבים אותו. רק כשמנהיג או נבחר ציבור מבין שהוא משרת את הציבור ולא להפך הוא מקיים בגופו את הענווה המתבקשת ממנו.

כך ניתן לראות זאת אצל משה רבנו. ובאותו אופן ניתן לראות זאת גם אצל דוד המלך ששלמות מנהיגותו נקבעה כיסוד מכונן לדורות הבאים, ואשר בכל מעשיו הפגין שהדבר שמנחה אותו הוא היעדים שהציב בפניו בורא עולם ושבאו לידי ביטוי בתפקידו, ולא הוא עצמו.

וכך הוא אומר לעבדיו עת נאלץ לעזוב את ביתו בזמן מרד אבשלום, וצדוק ואביתר רצן לקחת עמם את ארון ברית ה':

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר, אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ" (שמואל ב' טו כה), כלומר מלכות ה' בעולם היא נצחית ומציאותו של הארון בירושלים מסמלת אותה, ואילו אני (דוד המלך) מלכותי זמנית, אם ירצה ה' והשיבני - ואם לא, יעשה הטוב בעיניו. זו ראייה מרשימה של מנהיג שלא שם את האגו במרכז אלא מבין את תפקידו ויעודו.

כשמרן הרב קוק זצ"ל חתם באגרותיו "עבד לעם קודש" כולם ידעו והכירו בגודל ענוותנותו ובכך שהדברים נובעים ממקור אמת, אכן כך צריך לראות משרת ציבור את תפקידו.

כשאלה אמות המידה, ותחושת הציבור שהמנהיג מעצים ומרומם אותו, הוא מוכן גם להתנהלות שכוללת בתוכה החלטות אמיצות וקשות. שהרי החלטות אלו נעשות על-ידי שליח ורועה נאמן. אך כאשר תחושת הציבור היא שמסיבות לא ברורות "התינוק נשפך עם המים" והמנהיג לא פועל רק לטובת הציבור, או אז יורד האמון (והרייטינג) ומתחילים משברים.

מנהיגנו היום נדרשים להחלטות קשות ואמיצות, נברכם שייזכו שהקב"ה ינחה אותם בדרך הישר והטוב, שישכילו לא לשפוך את התינוק עם המים חלילה, ושיזכו לקבל את כל החלטותיהם מתוך יושר אישי, ראייה שאינה נגועה באינטרסים והחלטות לגופו של עניין.