מעלים את הסעיף
מעלים את הסעיף
פרופ' סיריל נורת'קוט פרקינסון מפורסם בזכות החוק שקרוי על שמו, הקובע כי העבודה מתארכת כדי למלא את כל הזמן שהוקצב להשלמתה. אולם פרקינסון, היסטוריון וחוקר מינהל ציבורי בריטי, שרטט עקרונות ניהול מדויקים נוספים. אחד מהם, 'חוק הטריוויאליות', קבע כי דיונים על נושאים חשובים ועתירי תקציב יסתיימו במהירות, אך דווקא דיונים בעניינים פעוטים יכולים להמשיך זמן רב. כדוגמה מתאר פרקינסון דיון לאישור הקמת כור גרעיני שאורך כמה דקות.

לעומתו, ישיבה על הקמת סככת האופניים שלידו מתמשכת על פני שלוש פגישות. הסיבה: חברי הוועדה, שרובם אינם מומחים לתחום הגרעין, אינם מסוגלים להעריך אם סכומי הכסף העצומים המוקדשים להקמת הכור אכן מוצדקים. אבל בסככות אופניים הם כן מבינים, ולכן הדיון בתקציב הקטן הנדרש להקמת הסככה מתמשך.

חוק זה תקף גם בתקשורת. כל עורך שדורש להביא סיפור אישי בכל ידיעה גדולה כדי להמחיש לקוראים את משמעות האירוע, מיישם למעשה את הכלל של פרקינסון. גם יאיר לפיד – עיתונאי בדימוס – השתמש בו היטב כשדיבר על ריקי כהן ממעמד הביניים ועורר פולמוס נרחב על הכנסותיה, הוצאותיה ומעמדה הסוציו-אקונומי.

החוק הזה הוא גם אחת הסיבות לכך שסוגיית המיטה המעופפת של נתניהו, כמו גם הוצאות הגלידה של ראש הממשלה ומשפחתו, מסרבות לרדת מהכותרות. זאת בהשוואה לתקציבים אחרים, כמו זה של בית הנשיא למשל, 62 מיליון שקלים. עוד דוגמה: ארה"ב מוציאה בכל שנה 1.4 מיליארד דולר להחזקת הבית הלבן.

נשמע המון? לא יודע, כמו הכור הגרעיני – קשה להעריך אם התקציב העצום הזה מוצדק. אולם אם מישהו היה נובר וחושף בשבילנו את תקציב סידורי הפרחים של משפחת אובמה, או את הסכומים ששילם פרס על הוצאות המיני-בר במלון האחרון שבו התארח, אפשר היה לפתח דיון ציבורי בנושא ואולי להגיע למסקנות מעניינות ומועילות. 

אבל בשביל זה צריך מישהו עם מוטיבציה לחקור.