השיקום לאחר חטא העגל

נספר הפעם פרק בקורות עם ישראל במדבר. לאחר חטא העגל, שבעקבותיו אמר ה' למשה "ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י), עמד משה בתפילה עד שה' נענה והסיר את גזירת הכיליון. אבל עדיין היה צורך לשקם את עם ישראל ואת קשריו עם ה'. התהליך היה מורכב, ובכללו ענישת החוטאים בחומרה, כתיבת הלוחות מחדש, הקמת המשכן וסידור מחנה ישראל סביבו, עד שזכו שתשוב השכינה ותשרה ביניהם. 

אז נפתח החשבון מחדש, וישראל נצטוו על סדר המסעות, כאשר ענן ה' נועד להראות להם את הדרך. כדי לבטא את ההתחדשות, נכתבו בתורה נו"נים הפוכים (במדבר י, לה-לו), לרמוז שמכאן מתחילים במסע לארץ בלי כובד העוונות הראשונים (שבת קטז, א).
התקוות הגדולות

באותה שעה שירדה השכינה לשרות במשכן שבתוך מחנה ישראל, לא היה מי שפקפק בהתגשמות הנבואות. התכנית הייתה שישראל ייכנסו לארץ עוד באותה שנה, כאשר משה רבנו עומד בראשם, מוביל את הכיבוש ואת החלוקה לשבטים. זו הייתה אמורה להיות גאולת עולם, שכן מסורת בידינו שלא יכלו השונאים לשלוט במעשה ידיו של משה (סוטה ט, א), ואם היה משה רבנו כובש את הארץ ובונה את בית המקדש, לא הייתה יותר גלות ובית המקדש היה נותר בבניינו לעולם. 

והנה ענן ה' החל פונה לכיוון ארץ ישראל, הכוהנים הריעו בחצוצרות והעם החל ללכת על דגליו אל הארץ. והלכו במהירות דרך שלושת ימים, כי היה הקב"ה חפץ להכניסם מיד לארץ (רש"י במדבר י, לג). 

התלונות ומיתת שבעים הזקנים

אבל היו מהעם שהחלו להתאונן על שהדרך קשה מדי, שנאמר: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במדבר יא, א). אמרו חכמים: אין העם כאן אלא רשעים (ספרי). ומשלא עמדו כנגדם הצדיקים להשקיטם, "וישמע ה' וייחר אפו, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה". מדברי חכמים עולה שאלה שנהרגו אז בקצה המחנה היו המוקצים שבהם לשפלות, והקצינים הגדולים שבהם (ספרי). והם אותם שבעים זקנים שנהגו קלות ראש בעת מתן תורה כשאכלו ושתו תוך שהם חוזים בגילוי האלוקי, והייתה מידת הדין מתוחה כנגדם, אלא שלא רצה ה' לערב אבלות במתן תורה ונדחה דינם. וכאן כשעמדו ושתקו ולא מחו ביד המתאוננים, נענשו (עיין תנחומא טז; רש"י במדבר יא, טז). אז נפער הסדק הראשון בחומת האמונה שנבנתה מחדש בעת שהקימו את המשכן.

סדקים בחומת האמונה

אילו היו הגדולים נוטלים אחריות על הסובבים אותם ומוקיעים את המתאוננים, הסדק היה נסתם. אולם הם שתקו, וכך האספסוף אשר בקרב ישראל החל להתלונן אף הוא - אמנם לא על הדרך לארץ ישראל, אלא על התפריט. פתאום נזכרו במצרים ומתקו להם זיכרונות הגלות - הדגים, הקישואים, האבטיחים, החציר, הבצלים והשומים שהיו אוכלים חינם. ובכך נוצר סדק נוסף. 

ומשלא קמו הצדיקים למחות באספסוף, החלו אנשים נוספים להצטרף לתלונות: "ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר..." וזאת למרות שה' הוריד לישראל את המן שטעמו היה משובח ומעודן במיוחד. בכך נוצר סדק נוסף. 

ועדיין יכלו הצדיקים לקום ולמחות בבוכים כפויי הטובה. ומשלא עצרו את הנגע הרוחני, החלו להצטבר עוד תלונות. "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אוהלו". אמרו חכמים שהתרעומת הייתה על איסורי עריות וצניעות שהיו קשים לחלקם (יומא עה, א). כאשר האמונה חזקה בלבבות, אנשים מתאמצים להתגבר על יצרם. אבל כאשר הותרה הרצועה בתלונות על האוכל, התעורר היצר, ואנשים החלו להתלונן על חומרת האיסורים מתוך תקווה שעל ידי לחץ ציבורי האיסורים יבוטלו. 

הסכנה 

איש עוד לא העלה בדעתו שנשקפת לעם סכנה. כולם עדיין האמינו שה' יגאלם ויכניסם לארץ המובטחת, שהרי המשכן בתוכם ומשה רבנו מנהיגם. התלונות הרי לא כוונו באופן ישיר נגד חזון הגאולה אלא רק על בעיות פרטיות, כעין פועלים שרוצים לשפר את תנאיהם אבל אינם רוצים להחריב את המפעל. 

אולם משה רבנו הבין בעומק דעתו את הסכנה החמורה שבתלונות הללו, שמעידות על סדקים באמונה. ומה שחמור ביותר הוא שהסדקים מגיעים עד לצדיקים - עובדה שאינם קמים לעזרתו להשקיט את התלונות, להזכיר את כל הטובות שעשה ה' לישראל ולהוקיע את כפיות הטובה. הוא ידע שבמצב כזה, על אף המשכן והשכינה השורה בתוכם, בשעת ניסיון הסדקים יתרחבו, האמונה תקרוס וחזון הגאולה ייסתם. יותר מזה: כל עניינה של ארץ ישראל הוא שעם ישראל לא יסמוך על הנס, אלא ייטול על עצמו את האחריות המלאה לתקן עולם במלכות ש-די. 

באותה שעה ביקש משה להסיר מעליו את משא העם, מפני שכך אי אפשר להמשיך בדרך העולה לארץ הקדושה. וה' שמע בקולו וציווה עליו לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, כדי שיעזרו לו לשאת את משא העם. נראה היה לכאורה שהזקנים יאחו את הסדקים. אולם אלדד ומידד, שברוב ענוותנותם נותרו במחנה, החלו להתנבא: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (ספרי, רש"י במדבר יא, כח). 
הם קלטו את גודל הסכנה, והתריעו שאם המצב יימשך משה רבנו ימות. מן הסתם רבים בחרו להתעלם מנבואתם. וכי איך ייתכן שמשה איש האלוקים ימות ולא יגשים את החזון הגדול? ואולי היו שם גם כאלה שראו בכך בשורה טובה, שייכנסו לארץ בלי הנהגתו המחמירה של משה רבנו. ואף זו תוצאה של פריצת הגדר על ידי מתלוננים כפויי הטובה ומתסיסי הציבור. 

שבעים הזקנים עמדו מול השניים הנוספים, אלדד ומידד. האם שבעים הזקנים שנתמנו כדי לעזור למשה יצליחו לבלום את הנפילה? או שמא השניים צודקים, וגם בחירת שבעים הזקנים לא תמנע את האסון? 

בתוך המשפחה פנימה

והנה מתוך המשפחה הקדושה פנימה עולה קטרוג כנגד משה רבנו. מרים ואהרן, אחיו ואוהביו של משה, לא הבינו את גודל מעלתו ואת גודל שליחותו. הם לא הבינו שמעת מתן תורה הוקדשו חייו לתורה ולישראל, ומעתה כביכול נעשה נשוי לכנסת ישראל, ועל כן למרות ערכה הגדול של ציפורה אשתו - אין ביכולתו להיות עִמה עוד. זה אולי היה הסדק החמור ביותר, מפני שאם אפילו הקרובים ביותר למשה אינם מבינים את גדולת שליחותו, איך אפשר לצפות שבעת שיגיע ניסיון גדול ונורא ימלאו שבעים הזקנים את תפקידם והציבור הרחב יישאר יציב באמונתו? 

הניסיון הקשה 

הסדקים גורמים לסיבוכים ולניסיונות. אנשים מהעם קמו ותבעו לשלוח מרגלים לתור את הארץ. שבעים הזקנים לא עמדו מולם בתביעה נחרצת להאמין בה' ובמשה עבדו אלא שתקו. ומשראה משה רבנו כך, נענה לבקשתם ושלח אנשים חשובים וצדיקים לרגל את הארץ.
ומפני שהמרגלים לא יצאו באמונה שלמה, כשראו את כל עמי הארץ החזקים יושבים שלווים על אדמתם - החלו לפחד, ואף פקפקו שמא מבחינה מוסרית אין לישראל זכות לכבוש ולנשל שבעה עמים אלו מאדמתם (עיין סוטה לה, א; ב"ב טו, א). וכך חזרו אל ישראל ואמרו: אין בידינו יכולת לנצח את יושבי הארץ, כי חזקים הם ממנו. אז התעורר בלבבות החשש שמא גם מבחינה מוסרית ישראל אינם ראויים לכבוש את הארץ ולשחרר אותה מעמים זרים.

אז נצרך העם לכל כוחותיו. כבר לא דובר על תלונה מקומית אודות קשיי הדרך, המזון או איסורים אישיים שקשה לקיים. השאלה שעמדה לפניהם הייתה חדה וברורה: האם יאמינו בה' שהוציאם ממצרים מבית עבדים, נתן להם את התורה והועיד להם את התפקיד המוסרי העליון לגלות שכינה בארץ ולתקן עולם במלכות ש-די, או שמא יפנו עורף לייעוד הגדול. 

הסדקים שנוצרו על ידי התלונות הקטנות, אצל המתלוננים ואצל כל אלה ששמעו ושתקו ולא מחו מפני שהזדהו במידת מה עם התלונות - הסדקים הללו החלו מתרחבים. חלקם עוד ניסו להתחזק, להקשיב ליהושע וכלב, לראות אולי יש תקווה, כי הבינו שאם עכשיו יפנו עורף לצו האלוקי - הרי שהם מאבדים את כל עולמם. אבל הם לא הצליחו להתחזק. הם ראו שאפילו המנהיגות אינה מצטרפת לקריאתם של יהושע וכלב, והסיקו מכך שכנראה באמת לא יוכלו לעמוד במשימה. הקריסה הייתה גמורה. הם לא הצליחו להאמין בה' שהבטיח לעמוד לימינם. הפחד משבעת העמים החזקים הצמית אותם, גדולים כקטנים. "וייתנו העם את קולם ויבכו בלילה ההוא. וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו עליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו". 

העונש והתיקון

וכך היה, כולם מתו במדבר, ועמם הרועה הנאמן משה רבנו עליו השלום. רק לאחר ארבעים שנה, יהושע בן נון תלמידו הנאמן של משה רבנו הכניס את בניהם לארץ. אבל "פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה" (ב"ב עה, א). ועל כן הכניסה לארץ הייתה בחולשה, ושנים רבות עברו עד שהצליחו לבנות את בית המקדש בירושלים, ואף הוא לא נתקיים בידינו, וגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. 

וזהו שאמרו חכמים: אותו הלילה שבו קיבלו את קטרוג המרגלים ובכו תשעה באב היה. "אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם - ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט, א). 

ועתה שאנו נמצאים בעיצומה של שיבת ציון מופלאה, כפי שניבאו נביאי ישראל, עלינו להתחזק מוסרית ומעשית, לעמוד כנגד קטרוגים ותלונות מבפנים ומבחוץ, ולהתמודד עם האתגר של תיקון חטא המרגלים ותיקון עולם.