לרחם על אכזרים, להתאכזר לרחמנים

הסרטון שבו נראה הרב דן מרצבך נורה למוות על ידי חייל צה"ל, כי נחשד בטעות כמחבל פלשתיני, צריך להדליק נורה אדומה ¬ מעבר לטיוח, למריחה ולשקרים - מישהו שכח שהצבא שלנו צריך להיות פרו-יהודי

אמילי עמרוסי , י"ח בסיון תשע"ג

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי
נתחיל בעובדות: יום שישי, 11 בנובמבר ,2011 חמש וחצי לפנות בוקר. הרב דן מרצבך יוצא מביתו בעתניאל שבדרום הר חברון בדרכו לתפילת ותיקין במערת המכפלה.

במושב האחורי ישובות שתי נשים שהצטרפו אליו. החיילים במגדל השמירה באחד הצמתים בדרך מקבלים דיווח על סקודה לבנה חשודה הנעה לעברם מכיוון דרום, שיש לעכבה לבדיקה. החייל ר' יורד ונעמד בצד הכביש.

סרט מצלמת האבטחה שפורסם השבוע מרחיב את מה שהיה ידוע עד כה: החיילים לא פורסים מחסום. הסקודה החשודה עוברת בלי שהחיילים שמים לב. 15 שניות לאחר מכן מגיע רכבו של מרצבך. ר' נכנס למרכז הנתיב ומסמן לרכב לעצור. חייל נוסף מאיר בפנס לכיוון הרכב. מרצבך, שנתקל בחמושים העומדים על הכביש באמצע אזור ערבי בשעת טרום זריחה, אולי חשב שמדובר במחבלים. אולי לא הבין את כוונת החיילים. אולי פשוט לא הספיק לעצור.

ר' פותח באש: 3 כדורים לשמשה הקדמית ועוד 4 כדורים לשמשה האחורית. הרכב מתנגש בגדר הבטיחות, ומייד אחר כך בגדר בנתיב הנגדי. מרצבך, אב לחמישה, איש תורה, אדריכל במקצועו, נהרג. נוסעת אחת נפצעת בינוני, והאחרת, שנפצעה קל, נחלצת מהרכב וקוראת לחיילים. אז מתחילה טרגדיה אנושית שכוללת משפחה שבורה וחייל מרוסק.  

ר' היה בטוח שהוא הורג מחבל. המוטיבציה שלו ראויה להערכה. מדובר בחייל מסור שהגיב כמו שצריך, אלא שהתברר ששיקול הדעת שלו היה שגוי. אוי לנו אם לא נחקור טרגדיות שנולדו משיקול דעת שגוי. זוהי טעות אנוש מזעזעת, ולכן האחריות הפרטית של ר' אינה העניין כאן, אלא היחס של רשויות הצבא. הטיוח, המריחה, ה
המשפחה האצילית של מרצבך מסרבת לזעוק אותן בקול. הילדים שלו, שגרים בעתניאל, חווים - כמו הילדים שלי - את האינתיפאדה השלישית שפרצה לנו מתחת לבית. כמו כל תושבי יהודה ושומרון הם חוטפים בלוקים בדרך לחוג השחייה ובקבוקי תבערה בנסיעה ליום ההולדת
שקרים, ההחלטה שלא להעמיד לדין. האם היה צריך להעמיד את ר' לדין? כן. האם היה צריך לזכות אותו? כן.

סימני השאלה העולים מהצפייה בסרטון מהבהבים כמו צ'קלקה. אם חש ר' בסכנת חיים, מדוע המשיך וצעד אל מרכז הכביש תוך כדי הפתיחה באש, ולא צעד לאחור? כיצד לא הבחינו החיילים ברכב הסקודה שחלף לידם? מדוע לא נפרס מחסום מסודר? מדוע לא ירו לעבר הגלגלים, על פי נוהלי פתיחה באש? מדוע נמשך הירי לעבר השמשה האחורית של המכונית, גם לאחר שה"סכנה" חלפה?

את השאלות הללו אני שואלת. המשפחה האצילית של מרצבך מסרבת לזעוק אותן בקול. הילדים שלו, שגרים בעתניאל, חווים - כמו הילדים שלי - את האינתיפאדה השלישית שפרצה לנו מתחת לבית. כמו כל תושבי יהודה ושומרון הם חוטפים בלוקים בדרך לחוג השחייה ובקבוקי תבערה בנסיעה ליום ההולדת. אבל הם לא רוצים שהמקרה של אבא שלהם ימנע מחיילים לפעול מול מחבלים. האנשים השורשיים והטובים האלה בחרו למחול על כבוד אביהם כדי למנוע פגיעה בצה"ל. "שלא יהיה מצב שבגללנו חייל יפחד לפעול כמו שצריך," אמרה לי רינה בן-שבת, בתו של מרצבך, "וחוץ מזה צה"ל הוא   אנחנו. אנחנו חלילה לא נלחמים בצה"ל."

אבל צה"ל נלחם בהם. בשעות הראשונות סיפר דובר צה"ל כי הרב מרצבך פרץ מחסום, נסע בלי אורות במהירות מופרזת וניסה לדרוס חייל. כל הדיבה הזאת מופרכת בסרטון - אבל כמו שלמדנו השבוע בפרשת א-דורה: השפה והזיכרון מתקבעים בשעות הראשונות. עלבון המשפחה לא יימחה לעולם.

ההשוואה המצמררת

כן, יש אינתיפאדה ולהבותיה עולות בכל שבוע. מארבי השלכת סלעים ברחבי יו"ש ובירושלים; זירת מטענים ליד   היישוב שילה; רימונים מאולתרים בקבר רחל; מטען צינור סמוך לאפרת; בקבוקי תבערה על אזרחים, על שוטרים ועל חיילים; ניסיונות רצח בנשק קר בכל הגיזרה. אתם לא שומעים על זה.

יש תחושה שהתקבלה החלטה במערכות התקשורת: על ירי כן מדווחים, על כל השאר לא. כאילו שהיו מחליטים לסקר רק טילי פאג'ר על אשדוד, אבל טילי סקאד לא. והרי כוונת הרצח, וסטטיסטיקת ההצלחה - זהות בשני המקרים.

ההתעלמות התקשורתית, אגב, מקבלת חיזוק מפתיע דווקא מידי חבריי המתנחלים: הם מעדיפים את השקט כדי לשמור על שיגרת החיים, על החוסן הפנימי, על האורחים המגיעים מן החוץ, על שלוות הנפש. לא לעודד את המחבלים, לא להבריח מטיילים, לא להרחיק משפחות חדשות, לא להדאיג את ההורים. יושבים בשקט ומקווים שצה"ל החזק יפעל.

הוא לא פועל. האש נצורה. אפשר להגיד במרירות שמפקדי צה"ל הסיקו את המסקנות מפרשת מרצבך - מאז הם לא מכוונים נשק, גם לא כלפי מחבלים. אוי לחייל שיורה בברך של המפגין הפלשתיני הכי אלים, בהפגנה הכי פרועה, או שיכוון את   נשקו כלפי מחבל העומד עם בלוק ביד, נכון להשליך אותו על מכונית ובה אמא ותינוקות. ר' לא הועמד לדין כי סובייקטיבית הרגיש בסכנת חיים; חייל אחר, שחש בסכנת חיים, מכניס ידיו לכיסים כי נאסר עליו לפתוח באש.

הפרקליטות הצבאית הודיעה כבר לפני חודשיים שאין כוונה להעמיד לדין את ר.' אז גם קיבלה המשפחה את הקלטת עם תיעוד אותן הדקות. למה שיחרר פיקוד המרכז את הסרטון לתקשורת דווקא עכשיו? אולי זו תשובה למתנחלים הדורשים להקל את הוראות הפתיחה באש כדי לפגוע במיידי אבנים: הנה, אלו התוצאות - מתנחל הרוג.

מה את רוצה, ישאל השואל, אם יקלו את היד על ההדק כלפי מחבלים, התוצאה תהיה גם שגיאות כגון פרשת מרצבך. אי אפשר לרקוד על כל החתונות. אני רוצה, אענה לו, לשאול בקול משהו שאסור לומר: כמה שווים חייו של מתנחל. מתגנבת ללב השוואה מצמררת, האם יש אפשרות שאוזלת היד של צה"ל מול מחבלי הסלע ובקבוק התבערה, והטיוח של פרשת מרצבך, שניהם נובעים מאותה מגמה תת-הכרתית של זלזול בחיי יהודים? הרי אם במקום מרצבך היינו הורגים פלשתיני, בתוך שעתיים היתה מוקמת ועדת חקירה. כל העולם היה על הרגליים.

אני מבקשת מצה"ל להפסיק לנהוג כאו"ם. זה אולי יישמע מוזר: תתחילו להיות צבא פרו-יהודי. שיתחיל להיות אכפת לכם מחיי יהודים. אם אתם מגלים את אותה אדישות גם כשמנסים להרוג אותנו מדי יום וגם כשמתנחל נהרג בטעות והמערכת מורחת, ומצד שני רודפים במשפטנות מדוקדקת חיילים שלא היתה להם שום טעות בשיפוט ופגעו במחבלים - נראה שעל מאזני המשקל חיי מתנחל קלים מאפו השבור של מפגין.

סבילות סטואית כלפי חיי יהודים והיסטריה חולנית כלפי חיי מחבלים לא יכולות להיות חלק מהנורמות של צבא ההגנה   לישראל. מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים.

פורסם ב"ישראל היום"