חרדי טוב זה חרדי חי

אני שומע את ההשוואות בין חרדים לערבים ומשתגע: האם העובדה שארגון הOECD מדרג את אחמד מטירה ואת מוישה מביתר עילית באותו עשירון כלכלי, אומרת שהם דומים במשהו?

ידידיה מאיר , י"ח בסיון תשע"ג

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
1.

ביום שני שעבר, בשש בערב, כשנחשפו לראשונה הסכומים האסטרונומיים שמוציאה מדינת ישראל על אחזקת בתיו השונים של בנימין נתניהו, שני אנשים התבאסו מאוד. הראשון היה כנראה נתניהו עצמו. השני היה אני. כן, אני חושב שיותר משרה אפילו. יום קודם, בגלל חג השבועות, הטור הזה נסגר מוקדם מהרגיל. העיתון שהגיע לידיכם ביום שישי האחרון ירד לדפוס כבר ביום ראשון. ובמה עסק הטור כולו בשבוע שעבר? הוא היה כתב הגנה מפורט על מיטתו של ראש הממשלה בטיסה ללונדון (זוכרים את הפרשה הישנה הזאת?). 

והנה, בעוד מכבשי הדפוס מדפיסים את מילותיי על כך שאנחנו כאלה קטנוניים וסתם מחפשים את ביבי, התברר שיש דווקא מה לחפש. בשנים האחרונות חלה עלייה דרמטית של מאות אחוזים בכל סעיפי ההוצאות: על המעון הרשמי, על הבית ברחוב עזה ועל הבית בקיסריה. 

שיהיה ברור, אני לא חוזר בי ממה שכתבתי. ההתנפלות על ביבי בפרשיית "המיטה המעופפת" היא פופוליסטית ומיותרת. זכותו לטוס לחו"ל בתנאים הטובים ביותר. חשוב שנתניהו יהיה ערני ורענן כשהוא מגיע לפגישות חשובות בחו"ל. לכן גם איני שותף לחגיגת ההתרפקות על התמונה ה"צנועה" של מנחם בגין במטוס לארה"ב שפורסמה בשבוע שעבר. ראש הממשלה המנוח נראה שם כשהוא ישן, עקום, על זוג מושבי מטוס מחוברים. בעיניי זו לא תמונה צנועה אלא תמונה מבישה. מביך אותי לראות כך את בגין. ראש ממשלת ישראל הוא לא ילד עייף שמשכיבים לישון על שני כסאות בפאתי אולם שמחות בסוף אירוע משפחתי. הוא אמור לטוס לארה"ב בתנאים הולמים, ולישון בדרך כמו שצריך, כדי לשמור שם טוב טוב על האינטרסים שלנו מול קרטר וסאדאת. ותעלה הטיסה כמה לירות שתעלה.

מיטה במטוס? בכיף, ביבי. חופשי. עלינו. לילה טוב. אבל שלל סעיפי תחזוקה, איפור, ביגוד, מזון והוצאות של מאה אלף שקל בחודש (!) על ניקיון? לא הגזמנו?

אז איזו פדיחה. הקורא התמים עוד יקרא את מה שכתבתי – כאמור, בכלל לפני שנחשפו העלויות – ויחשוב שהדברים שלי מתייחסים גם לפרשייה החדשה. כאילו אני מגן על ראש הממשלה באופן אוטומטי. כאילו אני 'ישראל היום'. 

2.

אבל אין מקרה בעולם. השבוע אחותי הקטנה התארסה. מזל טוב, מזל טוב, בקרוב אצלכם. אירוסין, כידוע, הם אירוע משמח, מרגש, אבל גם קצת מביך. כלומר, אפילו כששני הצדדים נחמדים ומקסימים (כמו במקרה שלנו!) מדובר במפגש ראשון של משפחות ענפות שעד אתמול לא הכירו ועכשיו, פתאום, הן משפחה אחת. אז השבוע, בין שבירת הצלחת לדרשות, ניגשה אליי הסבתא של החתן החדש. "אתה ידידיה? בדיוק קראתי את הטור שלך השבת!", היא הכריזה, ואני אמרתי לעצמי: אוי וי, דווקא את הטור הזה? מה היא תחשוב על האיש היחיד במדינה (למעט פרקליטו של נתניהו) שבוחר להגן ככה על בזבוזים של מיליונים? אבל אז היא המשיכה: "כל השבת אמרתי לכל המשפחה: איזה יופי. כמה נפלא. אנחנו עוד לא כל כך מכירים את הכלה, אבל תראו, לאח שלה יש כזו עין טובה! תראו איך הוא מפרגן לביבי ושרה, כשכל המדינה תוקפת אותם, וכולם רק מדברים נגדם. איך הוא מסוגל ככה ללמד זכות, לראות את החיובי והטוב בכל מצב, אפילו בבזבזנות כזאת? בטוח שזה מאפיין גם את הכלה הצעירה שלנו. בטח גם לה יש כאלה מידות טובות. אשרינו שזכינו...". 

שנאמר: הנושא אישה יבדוק איך אחיה מתייחסים לגלידת הפיסטוק של ראש הממשלה שלה.

3.

אני מקווה שהסבתא של אוטוטו-גיסי לא תתאכזב ממני השבוע. הקטע הבא לא יפגין יותר מדי עין טובה (אבל הכלה טובת לב, באמת. זה רק אח שלה). 

אז ככה: הרבה דברים בציבוריות הישראלית בתקופה האחרונה מוציאים אותי מהכלים, אבל דבר אחד עובר כל גבול, וזו ההצמדה האוטומטית של חרדים וערבים. זה מתחיל במדדים הכלכליים, שבהם יש כנראה כמה נתונים חופפים, אבל זה גולש משם מהר מאוד למתן יחס זהה לשני המיעוטים האלה בשיח שלנו. כאילו מדובר בצמד-חמד, בשני מגזרים שממש ירדו יחדיו אל העולם, כרוכים זה בזה, ומטרתם להפריע ל"אדם העובד", ל"ריקי כהן" או לכל ישראלי מדומיין אחר שלפיד מנסה למכור לנו. 

אני שומע את ההשוואות האלה ומשתגע: האם העובדה שארגון הOECD מדרג את מוחמד מטירה ואת מוישה מביתר עילית באותו עשירון כלכלי, אומרת שהם דומים במשהו? העוני של מוישה נובע, ברוב המקרים, לא מהזנחה, קיפוח ואדישות כמו אצל מוחמד אלא מתפיסת עולם. מוישה הוא לא נחשל ולא נבער, וגם מבחינה כלכלית הוא יכול היה להרוויח הרבה יותר – אבל הוא בוחר להסתפק במועט וללמוד תורה. יש אתוס כזה בעם שלו במשך אלפי שנים, שהרוח היא מעל החומר. אז נכון, לא כולם כאלה, ורבים אכן יוצאים לעבוד (זה תהליך שקרה בעיקר עד שלפיד התחיל לצעוק עליהם "צאו לעבוד!"). אבל במהות, לא מדובר בעוני אלא בעושר שמגזרים רבים אחרים יכולים רק להתקנא בו. אחרי הכול, זו חברה שכל כולה אוריינות. מגיל אפס עוסקים בה בלימוד תורה, בקריאה, בכתיבה, בשינון, בפלפול ובגריסה ולצדם גמילות חסדים, עדינות, חינוך. אין לי מושג מה עושים בגיל שלוש בכפר קאסם, אבל אצל החרדים, בגיל שלוש הילד נשלח ללקק את אותיות האל"ף בי"ת הקדושות כשהן מכוסות דבש, כדי שיפנים בגיל הרך ביותר כמה הלימוד הוא מתוק. ה-OECD אמנם לא בודק טמטום, ריקנות, שטחיות, השחתה וריקבון, אבל במדינה שבה ארבעים אחוז מלקקים את הטלוויזיה כשמשדרים שם את "האח הגדול", צריך לכבד קצת יותר את אלה שנמצאים במחוזות אחרים לגמרי.

אז "חרדים וערבים"? נפלתם על הראש? לאחרונה יש גם "מסבירנים" חרדים, ואפילו נבחרי ציבור חרדים, שאימצו את הטרמינולוגיה ההזויה הזו. "כמו שהחברה הישראלית לא יכולה לכפות על הערבים, אל תכפו עלינו", הם אומרים שוב ושוב. כאילו מדובר בשני עמים עוינים, החרדי והערבי, שעומדים כאן מול מדינת ישראל, אז אנא, תנו לנו לפחות את אותו היחס שאתם נותנים לאחמד טיבי.

סליחה, האם החרדים לא משרתים בצבא הגנה לישראל כי הם נגד ההגנה על ישראל? הרי הם בעד עם ישראל, ובעד ארץ ישראל, ועושים את מה שהם תופסים כחובתם לעשות למען העם והארץ. וזו דרך לא פשוטה. היא תובענית. האנשים הכי אינטליגנטיים ומוצלחים בחברה הזו מוותרים מבחירה על ג'וב טוב, על משכורת גבוהה, על איכות חיים. למה? כי החרדים מאמינים שאם הם יעזבו את הישיבה הם מסכנים את מדינת ישראל. באמת, כך הם מרגישים. אפשר לא להסכים, אפשר להתווכח, אפשר לתבוע מהם דברים, אבל זו נקודת הפתיחה לשיח איתם וליחס אליהם. אל תהפכו את מוישה בן שרה לאחמד בן שרה. 

הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית בתקופת המנדט ומבכירי המתנגדים החרדים לציונות, קיבל פעם הצעה מהמופתי של ירושלים. המופתי ביקש ממנו לשתף איתו פעולה נגד האויב הציוני. "שנינו הרי נגד הציונים", אמר חאג' אמין אל חוסייני, "אז בוא נילחם בהם ביחד". הרב זוננפלד סירב כמובן והסביר למופתי את הכול, אבל ממש את הכול, במשפט מחץ אחד: "אתה נלחם במה שיהודי בציונות, אני נלחם במה שגויי בציונות".