בובה של נשיא מדינה

אבי סגל , כ"א בסיון תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7
בעיתון 'הארץ', כמו גם במחוזות שמאל סהרורי אחרים, לא מרוצים מהדו"ח בעניין מותו המבוים של הילד מוחמד א-דורה בצומת נצרים. גם להם קשה להפריך את התזה בעובדות, ולכן הם מרבים להיתפס לעניינים שמסביב: החשיפה לא רלוונטית, העיסוק בנושא אובססיבי, איש אינו יודע מה קרה שם, הילד עצמו לא נמצא בחיים, ובכלל צה"ל הורג אלפי ילדים, אז מה זה משנה. למותר לציין שהדו"ח עצמו, בדומה ליוזמות הפרטיות המבורכות שקדמו לו, מעלה עובדות בהירות וברורות, המוכיחות בעליל כי פרשת א-דורה היא עלילה. אז מה? אחרי שבמשך שנים חגג השמאל הרדיקלי על ארוחת הבוקר הצה"לית הכוללת ילדים ערבים קטנים ותמימים, לכו תצפו ממנו עכשיו להחליף קונספציה.

ובמחשבה שנייה, אולי הם צודקים וסיפור מוחמד א-דורה כבר אינו רלוונטי? אולי אין טעם להתעסק בתרמית מלפני 13 שנה, כאשר תרמית גדולה לא פחות מתרחשת מול עינינו בימים אלה? השבוע ראינו כולנו, לכאורה, כיצד מגיע הנשיא שמעון פרס לוועידה הכלכלית בירדן ונואם שם בזכות השלום. האם גם הוא מתקשה להחליף קונספציה אחרי כל השנים? ובכן, אחרי בדיקה מדוקדקת של קטע הווידאו מהנאום, הגיע הזמן לחשוף את האמת: קיימות ראיות ברורות שלפיהן פרס לא באמת חי באותו אירוע. אמנם אין אקדח מעשן, לא נמצאה גופה של הנשיא המת, אבל ברור לחלוטין שבתמונות מירדן לא רואים אותו חי.

ההוכחה הראשונה היא, כמובן, האיש עצמו. לפרס האמיתי היה טון דרמטי, נלהב. הוא היה צורח על מתנגדים וחותר תחת ראשי ממשלה. פרס הנוכחי, או הבובה שהעמידו בדמותו, מדבר בקול מונוטוני וחסר חיים, מתאם עמדות עם ראש הממשלה הנוכחי ומשמיע קלישאות המנותקות מכל מציאות של ימינו. אלו בדיוק התכונות שמאפיינות בובה מדברת: טקסטים אוטומטיים, מונוטוניים, חסרי רגש וחסרי גיוון, גוף שמופעל על ידי אדם אחר. נכון שהבובה הזאת קצת דומה לשמעון פרס האמיתי, אבל האמת היא שכבר נעשו לאיש חיקויים מוצלחים בהרבה, תשאלו את טוביה.

ראיה חותכת נוספת נעוצה בתכנים. מישהו מעלה בדעתו שמשפט כמו "הגיע הזמן לשלום" נאמר בימינו על ידי אדם חי? ברור שזהו משפט שנלקח מטקסטים של לפני 2030 שנה. והאמת היא שגם אז הוא היה מגוחך ומנותק, אבל לפחות נאמר ונלקח ברצינות. שימו לב גם לדבריו של הנשיא על הצורך להתגבר על הסקפטיות של הצדדים בסכסוך. מובן שזוהי הקלטה משנות ה-90 ולא דברים אותנטיים, משום שכיום אין שום סקפטיות בנושא המדיני – לכולם ברור שהשלום לא יבוא.

מתי נלקח מאיתנו שמעון פרס ובמקומו קיבלנו את בובת שימעל'ה? קשה לדעת במדויק. ברור שהחיקוי קיים כבר שש שנים לפחות, שכן באותם ימים חשף ערוץ 10 קטע וידאו שבו נראה פרס במהלך ריאיון כשהוא ישן ומדבר בו זמנית. מובן שאדם אמיתי לא מסוגל להתראיין מתוך שינה, מה עוד שפרס עצמו בנה קריירה על התואר בלתי נלאה, ולכן יש להניח כי המרואיין העייף בעל הדיבור האוטומטי מתוך שינה לא היה שמעון פרס. אז מי או מה זה היה? ובכן, יש לי תיאוריה פרועה ולחלוטין לא מבוססת, שאם ניקח את בובת נשיאנו וננסה לפתוח אותה נמצא בפנים את מוחמד א-דורה.

גלגל המזל

חוץ, כביש בינעירוני, יום. פתאום אני שם לב שהאוטו מסרב להאיץ. ב60 קמ"ש הדלתות מתחילות לרעוד, ב80 קמ"ש אני שומע מעליי קולות מכניים שאין בהם כל סימן לשביעות רצון, וב90 זה נשמע כאילו הגיר האוטומטי בחר אוטומטית להישאר בהילוך שני. אני עוצר בצד ובודק מסביב. הגלגלים מנופחים למראה, האגזוז נושם אוויר צח, הפגוש ולוחית הרישוי מחוברים היטב ואין שום מפתח שנשכח בדלת הבגאז'. מה זה יכול להיות?

אני ממשיך לנסוע בעצימות נמוכה. היום שלמחרת גדוש אצלי באירועים ובנסיעות מחוץ לעיר, ואני מתקשה להכניס את תיקון הטרנטה ליומן הדמיוני שלי. טוב, צריך גם להודות: אני מאלה שיעדיפו לקפוץ מהגג של עזריאלי מאשר לקפוץ לביקור במוסך. אחרי התלבטויות אני מחליט לקחת סיכון, להמשיך לנסוע ברכב על קלקולו המסתורי ולדחות את התיקון ביום נוסף. האוטו לא מפסיק להביע תרעומת, אבל הנסיעה מסתיימת בשלום.

חוץ, מוסך מורשה, יום. בדרך למוסך אני מאזין למוזיקה מסרטים, ופתאום מגלה שהתופים לא עומדים בקצב של הגיטרה. כעבור שלוש שניות אני מבין שאלה לא התופים אלא האוטו. אני יוצא ובודק שוב את הגלגלים. הם נראים בסדר. איכשהו אני מצליח להגיע למוסך בלי להתחרש, ואז הרכב מועלה על הליפט. ואז זה קורה. המוסכניק מעיף מבט באחד הגלגלים וקורא לחבר שלו. החבר מתבונן וקורא לעובד שלישי. "בוא, בוא", הם קוראים לבעלים. דיון סוער וחצי משועשע מתפתח ליד הגלגל הקדמי הימני. המוסכניק הראשון מוציא סמארטפון ומתחיל לצלם. הוא חושש שבכנס המוסכניקים הבא איש לא יאמין לו. הוא אומר לי שדבר כזה הוא עוד לא ראה.

האם ידעתם שהצמיגים בנויים מאוסף מיתרים מצופים גומי? כן, ראיתי במו עיניי, רק בלי החלק של הגומי. מתברר שהגעתי למוסך עם צמיג נטול צמיג, חומר חשוף שהיה עלול להתפוצץ בכל רגע. ערב לפני כן עוד גמענו קילומטרים רבים בכביש מהיר. רק לחשוב מה יכול היה לקרות, רק לחשוב על הכותרת בעיתון, רק לחשוב על פרסום התמונה האחרונה שלי בחיים רגע לפני הדיאטה.

לסיפור הזה אין פאנץ', גם לא פנצ'ר, מקסימום מוסר השכל דלוח: תהיו אחראים. אל תתעלמו מאותות האזהרה, אל תסמכו על מזלכם ועל מראה עיניכם, ואל תדחו למחרתיים מה שאפשר לדחות רק למחר. ובקיצור: אל תהיו כמוני – זה עניין של פיקוח נפש ממש. ועוד משהו: מי שימציא מכוניות שקופות וכבישים עם מראות מיוחדות שיאפשרו צפייה בגלגלים מכל הכיוונים, כך שלא נפספס את הקרעים, יוכל להיות הדבר הגדול הבא במקום 'בטר פלייס'. ואם כבר לפתח טכנולוגיות חדשות, אז שמישהו ימציא גם מוסך שלא מחליף את כל צמיגי הרכב בגלל קרע בצמיג אחד.

בקטנה

עד שעיתון זה יגיע לידיכם, אם לא יתרחש בינתיים אירוע בסדר גודל של פרישת שאול מופז מהפוליטיקה, ח"כ ציפי חוטובלי תהיה אישה נשואה. כמי שמוקיר ומעריך את הח"כית הנמרצת, אני מאחל לה ולבעלה הטרי ים של אושר והצלחה בפרק החדש של חייהם. 

בשולי השוליים, אני מברך גם על סיום ההד התקשורתי, המוגזם לטעמי, של ההכנות לחתונה. אני מבין את הרצון לנצל את האירוע לטובת מסרים אידיאולוגיים על זוגיות, אהבה והר הבית, אבל בפועל עברה תחושה של אייטם רכילותי והחצנה של אינטימיות לצרכים פוליטיים. והרי כבר אמרו חז"לינו היכן בדיוק הברכה שורה. ושוב – ברכות.