טוב לב של אדונים

אמילי עמרוסי , כ"ד בסיון תשע"ג

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

אחד השעונים הפנימיים המעניינים הוא זה המצלצל כשטוב הלב והנדיבות שלנו עוברים איזה גבול לא מוגדר.

כשמבקשים תרומה אחרי שכבר תרמנו במשרד ואנחנו נושפים "עד כאן" וסוגרים את הדלת. כשמכסת הכנסת האורחים שביצענו נראית לנו מספקת ואנחנו מסמנים לבורא עולם בתנועה מאוזנת על המצח. כשהשכן מבקש עוד טובה אחת, אחרי שעשינו לו שלוש, ואנחנו נעלמים בצעדי חתול. לכל גומל חסדים יש את הגבולות שלו. כנראה גם למדינה יש.

במשך שלושה עשורים העלינו וקלטנו 90 אלף יהודים מאתיופיה. לא תמיד עשינו הכל בשכל ובאהבה, אבל עשינו המון. מחנות מעבר, מבצעים חשאיים, מרכזי קליטה. ביולי 2012 התעורר השעון הפנימי של ממשלת ישראל והיא הכריזה שהחגיגה נגמרת: מבצע "כנפי יונה" יאסוף את אחרוני הפלשמורה ובסיומו ייסגרו השערים. אלא מה, בגונדר ובאדיס אבבה נותרו 1,600 משפחות יהודיות, 4,500-כ נפש, שכלולות ברשימות של הסוכנות היהודית ומשרד הפנים אבל מנועות מעלייה.

על פי חוק השבות, "יהודי" הוא לא רק מי שאמו יהודייה, אלא גם בן לאב יהודי. ההגדרה הנדיבה הזו   חלה על הגלובוס כולו, מלבד כלפי אתיופים. הגם שהעולים מאתיופיה, כולם, עוברים בכל מקרה גיור לחומרה על ידי הרבנות הראשית, החליטה ממשלת ישראל בשנת 2003 כי רק אתיופי שהוא בן לאם יהודייה יהיה זכאי לעלות לישראל. 4,500 הממתינים בגונדר ובאדיס אבבה נפלו ברווח הזה שבין הכיסאות: הם זכאים לעלות על פי חוק השבות, אך לא על פי החלטת ממשלת שרון, ובני משפחותיהם
במשך שלושה עשורים העלינו וקלטנו 90 אלף יהודים מאתיופיה. לא תמיד עשינו הכל בשכל ובאהבה, אבל עשינו המון. מחנות מעבר, מבצעים חשאיים, מרכזי קליטה. ביולי 2012 התעורר השעון הפנימי של ממשלת ישראל והיא הכריזה שהחגיגה נגמרת
הספיקו לעלות לפניהם.

בינתיים, כשאתם מצקצקים ואומרים שלא צריך להעלות כל אחד (ובצדק) הקהילה האתיופית בישראל רוגשת: לאותן משפחות שנשארו מאחור יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה בישראל. ל-350 ממסורבי העלייה יש בנים ובנות בארץ; כ- 1,000 מהם הם בנים להורים שכבר נמצאים   בישראל; יותר מ-1,400 הם יהודים שאחיהם ואחיותיהם עלו לארץ. המשפחות בישראל ממתינות לשארית בשרם בכאב לב יום-יומי, קרועות לחתיכות.

אושרת אמבאו, חיילת בחיל הים, מנותקת מאחותה זה עשר שנים. צ'קולה עלם, ישראלית, לא ראתה את אמא שלה כבר 15 שנים. לגשאו סטיי הממתין בגונדר יש הורים ואחיות בישראל שלא ראה יותר משש שנים. בזמן הגשת טופסי העלייה נאמר לגשאו שמוטב שיגיש את טופסי העלייה בנפרד ממשפחתו היות שהוא נשוי. את תמונת בתו שנולדה בינתיים שלח להוריו בדואר.

דמוז, בן 19 מחכה לאישור עלייה מאז שהיה בן 4 אחותו הספיקה לעלות. בינתיים הוא משחק בקבוצת התיאטרון של הקהילה היהודית, מנגן בגיטרה (רק מוסיקה ישראלית) קורא ספרות עברית ומגיע מדי יום לתפילות בבית הכנסת.

מחנה המעבר בגונדר עשוי מהמתנה מותחת, מתקוות ומגעגועים. בשנים שחלפו הוקמה שם קהילה עם בית כנסת, מקווה, בית ספר יהודי. הרוב המוחלט שומרים על אורח חיים דתי. "אנשים עזבו את כפרם ואת   ביתם, הגיעו למחנה המעבר, הגישו בקשות לעלייה, המתינו שנים, ואז הודיעו להם ששינו את הנוהל," אומר בכאב ד"ר אברהם נגוסה, מהפעילים למען השלמת העלייה. "זהו אינטרס ישראלי לסיים את הפרשה הזאת ולהביא לאיחוד משפחות." בעוד כחודשיים יינעלו כל המוסדות היהודים בגונדר: מבני בית הכנסת ובית הספר יועברו לממשלה האתיופית. המרפאה ומפעל ההזנה לילדים, המופעלים על ידי הסוכנות היהודית והג'וינט, ייסגרו.

אין מדובר בגלי אינסוף, אלא ברשימה סגורה של אלפים בודדים שנולדו כיהודים וחונכו כיהודים; שמקיימים אורח חיים דתי; שהמניע שלהם לעלייה הוא ציונות והרגשת שייכות לעם ישראל; ושיש להם קרובים בישראל. אם יש טרמפיסטים, קל לגלותם. על ממשלת ישראל לפתוח מחדש את תיקי העלייה של 1,600 המשפחות ולבצע חסד אחרון. אחרי שהשעון צילצל.

פורסם בישראל היום.