אויבי השלום

אז מה עושים עם המצב באזור? האחים של לפיד. שוק חופשי בסלולרי. ועוד...

אבי סגל , כ"ז בסיון תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7
סופשבוע רגוע בבית. השבת יצאה, השעונים נותקו, הילדים הלכו לישון, המחשב הודלק ותקציר החדשות עושה דרכו אל המסך: מהומות אלימות ומאות נפגעים בטורקיה, הוצאה להורג של 50 אסירים וטענות על מאות הרוגים בסוריה, האו"ם מדווח על יותר מ1,000 הרוגים בחודש האחרון בעיראק, דו"ח אמריקני מדווח על שיא בטרור של איראן וחיזבאללה, כולל התקפות שמיוחסות להם בדרום מזרח אסיה, באירופה ובאפריקה. ובינתיים, הרוסים מחמשים את הסורים, המורדים שולחים רקטות לעבר לבנון, פלשתיני נלכד עם רובה ציד ופלשתיני אחר מנסה להשליך בקבוק תבערה.

הגיע הזמן לפעול, להפסיק את שפיכות הדמים ולהביא שלום עולמי. תגידו, אין איזה מאחז קטן בשומרון שחייבים להרוס? באמת שלא? חבל, פעם נוספת נצטרך להסתפק בגינוי של כתובת 'תג מחיר'.

יאיר זה אח

בקושי הספקנו להתאושש מריקי כהן, המורה האומללה שנוסעת לחו"ל רק פעם בשנתיים, וכבר אנו מקבלים מהשר יאיר לפיד שתי דמויות דמיוניות חדשות: אשר בן ה28 מירושלים וחיים בן ה16 מבני ברק. "אחיי החרדים", הוא קורא להם, ובכך מצרף עוד אחים ל"אחיי העבדים" שלו מימי מחאת האוהלים. האמת, אם לפיד מתכוון להיאבק למען אחיו החרדים כפי שנאבק למען אחיו העבדים, ההנהגה החרדית יכולה לישון בלילה בשקט.

מעניין לדעת מי יהיו האחים הבאים של כבוד השר, אלה שללא ספק יתחרזו עם עבדים וחרדים. אחיי הילדים? אחיי הגמדים? אחיי הערפדים? לפי הידיעות הכלכליות מהשבועות האחרונים, אולי עדיף שיעסוק תחילה בעלייה של אחיו המדדים. בכל מקרה, מישהו צריך לעשות סוף לדמויות הפיקטיביות של יאיר לפיד. בקצב הזה, עד סוף הקדנציה, האיש עלול להמציא עוד אלפי טיפוסים פיקטיביים שיתפסו לנו את כל מקומות העבודה והתקנים החשובים בצה"ל, ומה יעשו אז האזרחים שקיימים באמת?
 
מחירים ללא תחרות

בשבוע שעבר, באירוע מצומצם בחוג המשפחה, הרמנו כוסית לחיים במלאות שנה למהפכה הסלולרית בביתנו. טוב, כוסית וירטואלית, אנחנו לא באמת שותים. שנה שלמה חלפה מאז נטשנו, מכשיריי הסלולריים ואני, את חברת פלאפון ועברנו לגולן טלקום במסלול הזול. מחשבון חודשי של כ240 שקלים בממוצע לשני מכשירים, עברנו לחשבון חודשי די קבוע של 19.98 שקלים. אולי אני לא גאון במתמטיקה כמו אחיו החרדי הדמיוני של יאיר לפיד, אבל לפי חשבוני זה חיסכון של יותר מ2,500 שקלים במהלך השנה האחרונה; כסף לא קטן שאוכל כעת להשתמש בו לעניינים כיפיים ושמחים יותר, כמו אחוז מע"מ נוסף בסל הצריכה החודשי.

המסרון המבוהל של פלאפון עדיין שמור אצלי במכשיר. מתחתיו מופיעים התאריך 29 במאי 2012 והשעה 13:37. בדיוק שתי דקות אחרי שכבר חציתי את הרוביקון אל החברה החדשה. "לקוח יקר", נכתב שם בפמיליאריות מטרידה, "אנו מבינים כי בחרת לעבור לחברה אחרת, נמליץ ליצור קשר עמנו לקבלת מידע חשוב אודות פרטי המעבר". כאילו לא די בכך שבמשך שנים הם ניפחו לי את החשבונות ואת הווריד במצח וצימקו לי את העו"ש, אחר כך עוד מצפים שם שאתקשר אליהם כדי לקבץ נדבות בדמות קיצוץ קטן בחשבון המפולפל.

מובן שפלאפון היא דוגמה, היא סמל. היא מייצגת עבורי לא מעט חברות מסחריות שפועלות בדרך דומה: מוכרות ללקוח דברים שאינו צריך, יונקות ממנו כל שקל שרק אפשר, מקשות עליו לגשש את דרכו בסבך ההצעות ולבחור מה שטוב וזול בשבילו, יוצרות בחסות החוק סוג של קרטל מחירים עם החברות המתחרות, ורק כשהלקוח עומד עם שתי רגליו בחברה חדשה וזולה יותר – הן נזכרות לרוץ אחריו עם הצעה מפתה חדשה.

תופעות כמו גולן טלקום – ייתן ה' בריאות טובה למשה כחלון ומשפחתו – קיימות בעולם המסחרי במידה מועטה מדי. מספר החברות אולי הולך וגדל בלא מעט תחומים, אבל התחרות נותרת מינורית עד לא קיימת. כך המצב בתחבורה הציבורית, כך גם בשידורי הכבלים והלוויין (עם כל הכבוד לערוצי החינם של הדי.וי.בי.טי, הדי.טי.טי והדי.די.טי), וכך גם בחברות החשמל, המים, הביטוח ועוזרות הבית. לנצח את המערכת, באמצעות מעבר מחברה מסחרית אחת לאחרת, זו תחושה של פעם בחיים. למרבה הצער, זה באמת קורה פעם בחיים, מילולית.

לדפוק את דן

באותו עניין, בערך: אני לא מאלה שמתקטננים על כל שקל, באמת שלא. אם מישהו גבה ממני סכום כסף זעום שלא כדין, סביר להניח שלא אשלח מכתבים נזעמים בנושא למועצה לצרכנות, לשר המסחר ולנשיא המדינה. ברור לי שתקלות קורות, ואגב – הן יכולות ליפול לשני הכיוונים: פעם לרעת הצרכן, ופעם אחרת לחובתו. אין טעם להיכנס לעימותים מיותרים, כאשר אפשר להיכנס לעימותים כה רבים שאינם מיותרים. מה עוד שבחלק מהמקרים, התקלות האלו נובעות מתהליכים ומשינויים שבעיקרון דווקא מיטיבים עם האזרח.

ניקח, למשל, את הרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן, שבעבר כבר שיבחתי אותה מעל דפי עיתון זה. אחת ההטבות של הרפורמה היא האפשרות להחליף אינספור אוטובוסים בתוך 90 דקות במחיר של נסיעה אחת בלבד. אחת לכמה זמן אנו שומעים על תקלה בנוסח מכונות כרטיסים לא מסונכרנות, שחייבו נוסע פעמיים בתוך זמן קצר. מעצבן. זה מעצבן עוד יותר, אפילו שערורייתי, כשהנהג מרים ידיים וטוען שאין לו מה לעשות בנידון. והכי מעצבן - כשזה קורה אצלי. אז מה לעשות, להקדיש את חיי למלחמת קודש נגד גזילת שישה שקלים ושישים אגורות מהוני? האם לנסות לדפוק את חברת דן זה לא קצת לדפוק את אגד? הדבר הנכון וההגיוני לעשות הוא לקחת את שתי הקבלות על שני התשלומים, להשליך אותן לסל הניירות של ההיסטוריה ולהמשיך בחיי כאילו לא קרה דבר.

או שבעצם, מדוע לא להוציא אותן מקומטות מסל הניירות ולהפוך אותן לאייטם עיתונאי בשקל תשעים? כלומר בשישה שקלים ושישים? האמת, כבר היה שווה את הנזק.

בקטנה

מבזק סרטים שנצפו על המסך הקטן: 'כוננות עם שחר' הוא סרט קולנוע בן שנה, שעלילתו מתמקדת במאמץ האמריקני לתפוס את בן לאדן. זהו סרט אופייני של הבמאית חובבת המאצ'ואיזם קתרין ביגלו, שסרטה הקודם 'מטען הכאב' הפך אותה לאישה הראשונה שזכתה באוסקר על בימוי. כמו בסרט ההוא, גם הפעם עוקבת ביגלו אחר פעילותה של יחידה אמריקנית נגד הטרור האסלאמי, והיא עושה זאת בסיוע תסריט טוב, קטעי אקשן מיומנים ומשחק מרשים של השחקנית הראשית.


'כוננות עם שחר' עורר סערה בפוליטיקה האמריקנית ובהוליווד עצמה, הן בשל החשד כי מידע צבאי מסווג הודלף להפקה, והן בשל היחס האוהד למדי של הסרט לחקירות באמצעות עינויים. מי שלא מתכונן להזיל דמעה על סבלם של נחקרי אל-קאעידה, כמוני, ייהנה מסרט עשוי היטב, טיפה ארוך, רווי פיצוצים ויריות, שמעדיף את סיפור הגיבור האמריקני הקלאסי (בגרסה נשית) על פני מורכבות הדמויות והאידיאולוגיה. למרות החסרונות, תמיד אעדיף סרט כזה על פני סרטי הצבא שלנו, שלנצח יציגו את חיילינו כרכיכות, את מטרותינו כמבולבלות ואת פעולותינו כבלתי צודקות.