כשל שוק בעמונה

המדינה, שבאמצעות רגולציה פוגעת בזכויות הקניין של חברות, יכולה באותו אופן לפתור את בעיית הקרקעות הפרטיות ביו"ש

ח"כ בצלאל סמוטריץ'' , כ"ח בסיון תשע"ג

בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
צילום: יצחק קלמן
בשבועות ובחודשים האחרונים אנחנו מסתובבים אחוזי תזזית ומחפשים בכל דרך פתרון יצירתי שימנע את ההרס הצפוי של היישוב עמונה. יש פתרונות כאלה, והם אפילו לא מורכבים מדי, אבל לא אותנו הרי צריך לשכנע. מי שאמורה לחתום על הפתרון ולשווק אותו בבג"ץ בצורה משכנעת היא פרקליטות המדינה. שם, כידוע, אין רצון, וכשאין רצון מגלים שגם אין יכולת. בעוד אנחנו מחפשים מוצא מהפלונטר של עמונה, נחתה עלינו השבוע עתירה נוספת, הפעם על מה שנותר משכונת האולפנה בבית אל.

הסיטואציה הזו מזמינה אותנו להערכה מחודשת של נקודת המוצא. בשנים האחרונות, מאז שסוגיית המאחזים שהוקמו על קרקע פרטית התפוצצה לנו בפנים, אימצנו למעשה את נקודת המוצא של השמאל ושל מערכת המשפט, לפיה לא ניתן לקבל הקמת יישובים יהודיים על קרקע פרטית.  הקמת המאחזים הייתה טעות שנעשתה בתום לב, כך על פי קו הטיעון הזה, ועל הרקע הזה מחובתה של המדינה, שהייתה שותפה מלאה בהקמתם, למצוא פתרונות יצירתיים שימנעו עוול. עוול לא מתקנים בעוול, וגם אם נעשה עוול לבעלי הקרקעות הערבים, הרי שאין לתקן אותו בעוול נוסף ולגרש עשרות משפחות ומאות ילדים מבתיהם. כאן אנחנו נתקעים בוויכוחים מלומדים על דקויות משפטיות, על סבירות, מידתיות, עוצמת הזכויות המתנגשות וההכרעה הראויה ביניהן ועוד, ובמקום הזה קשה מאוד לנצח.

אבל האם אכן נעשה לבעלי הקרקעות עוול? האם העוול הזה גדול יותר ומוצדק פחות מזה שנעשה לטייקון שנאלץ למכור את אחזקותיו בחברות הפירמידה שלו? מה הקשר? אז זהו, שיש קשר, ואפילו הדוק.

עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוכרה זכות הקניין כזכות חוקתית אשר נהנית ממעמד נורמטיבי עליון. אולם גם כעת, וככל זכות, היא אינה זכות מוחלטת ופעמים רבות שהיא תיסוג בפני אינטרסים חשובים אחרים. 

כך לדוגמה, כמו בכל מדינה מערבית מתוקנת גם בשיטת המשפט הישראלית מוכרת זכותה של המדינה להתערב בנעשה בשווקים ולצמצם בשם האינטרס הציבורי את חופש הפעולה של הפועלים בהם. קוראים לזה רגולציה. היא מופעלת כמענה לכשלי שוק המאפיינים מעת לעת את השוק החופשי והיא כרוכה כמעט תמיד בפגיעה מסוימת בזכות הקניין של הפרט.

באופן זה מותר למדינה להתערב בשם האינטרס הציבורי בשוק הסלולר ולהטיל מגבלות על עסקיהן של החברות הפעילות בו, במטרה לשבור את המונופול בענף ולהוזיל את המחירים לציבור. באופן דומה מותר היה למדינה להורות לבנקים למכור את אחזקותיהם בקופות הגמל בכדי לצמצם את ניגודי העניינים בשוק ההון ולדאוג לכספי החוסכים, ומאותה סיבה מותר לה גם להורות כעת לטייקונים לוותר על שליטתם בחברות הפירמידה ולצמצם בכך את הריכוזיות במשק. בכל אחת מהדוגמאות הללו פוגעת המדינה בזכויות קניין, מבצעת למעשה הפקעה ודורשת מהמחזיקים להעביר את קניינם לידיים אחרות.

שוק הקרקעות ביהודה ושומרון סובל מכשל מהותי, שבדומה לכשלי שוק אחרים דורש את התערבותה של המדינה לשם הבטחת אינטרסים ציבוריים חשובים. ברור לכל שלוּ היה השוק הזה מתנהל לפי כללי השוק החופשי הייתה ההתיישבות הישראלית מתפתחת בלא כל קושי. קרקעות פרטיות בסביבות היישובים היו נמכרות לשם הרחבת היישובים ומחירן היה נקבע בהתאם למבחנים של ההיצע וביקוש קלאסיים. אלא שביהודה ושומרון קרקעות אינן יכולות להימכר ליהודים בשל חוק של הרשות הפלשתינית האוסר זאת ומצמיד לכך עונש מוות. במצב הזה אין מנוס מהתערבות רגולטורית בשוק הקרקעות. על המדינה להתערב בשוק ולהפקיע קרקעות במקומות שבהם נדרש הדבר לשם פיתוחה של ההתיישבות. פירושה המעשי של הפקעה זו הוא מכר כפוי, דומה לזה שנדרשו לו הבנקים במכירת קופות הגמל והטייקונים במכירת אחזקותיהם בחברות הפירמידה.

השאלה היחידה שצריכה להישאל בהקשר לכך היא האם פיתוח ההתיישבות הוא אינטרס ציבורי חשוב המצדיק את התערבות הרגולטור באופן שיש בו בכדי לפגוע בזכויות הקניין של הפרט. זו היא כמובן שאלה ערכית ולא משפטית, ולשיטתנו כמובן, אם הוזלת מחירי הסלולר מצדיקה זאת הרי שפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון על אחת כמה וכמה.

מהעמדה הערכית-מוסרית הזו - על קרקע יציבה ובטוחה, בלי רגשות אשם ופקפוקים בצדקת דרכה של ההתיישבות בעמונה, אמורים חברי הכנסת והשרים של המחנה הלאומי להרגיש טוב עם הצבת דרישה חד משמעית ובלתי מתפשרת למציאת פתרון שיאפשר את השארת היישוב במקומו. לבית היהודי יש 12 מנדטים כדי לקבוע סדר יום ולהשפיע על סולם הערכים של מדינת ישראל. ומה זה אם לא לקבוע שההתיישבות הישראלית היא אינטרס ציבורי לא פחות חשוב מהפחתת הריכוזיות ועידוד התחרותיות במשק.