ליטא, ניצחת איתי הכל

את השיר המטלטל ביותר באלבום שלו, עמיר בניון החביא. בנסיעה שגרתית, תוך כדי האזנה מקרית לרדיו, שמעתי פתאום השבוע את היצירה הזו, שהלמה בי ללא כל הכנה מוקדמת

ידידיה מאיר , כ"ח בסיון תשע"ג

1.

הסינגלים לא הכינו אותי לרגע הזה. נכון, בחודשים האחרונים הם טופטפו לרדיו בזה אחר זה. בכל כמה שבועות הוציא עמיר בניון שיר ישראלי ישן בביצוע חדש משלו. הודעות יחסי הציבור בישרו שזה חלק מפרויקט גדול, אלבום שלם של גרסאות מחודשות לנכסי צאן ברזל עם הפרשנות המיוחדת של בניון. אז בהתחלה הוא סלסל את "נוף ילדות", אחר כך את "אל בורות המים", ולפני שבוע הוציא את "יש בי אהבה והיא תנצח". בחירות יפות, מקוריות במידה, קלאסיות במידה. אלתרמן, נעמי שמר, צביקה פיק. אבל את השיר המטלטל ביותר הוא החביא. השבוע הדיסק כולו יצא לאור. בנסיעה שגרתית, תוך כדי האזנה מקרית לרדיו, שמעתי שם פתאום את היצירה הזו, שהלמה בי ללא כל הכנה מוקדמת.

2.

לפני כעשר שנים הזמין אותי דובר צה"ל לשעבר, תא"ל במיל' אפרים לפיד, למפגש השנתי של ארגון יוצאי ליטא שבו הוא פעיל. "תבוא", הוא אמר, "אני חושב שיהיה לך מעניין". בדרך לאולם האירועים הישן בשרון תהיתי האם אפגוש הערב שורת ראשי ישיבות ומשגיחים. אומרים לך "יוצאי ליטא" – מיד אתה חושב על ישיבות ולמדנות ור' חיים מבריסק. אבל בערב הזה גיליתי שמקומות כמו קובנה, וילנה, סלבודקה, ראדין ופוניבז', שבשבילי הם אסוציאציה אוטומטית לסטנדר, גידלו גם פירות שרחוקים מאוד מהמחוזות האלה. זו הייתה חוויה מוזרה. לשמוע אנשים שיש להם מבטא כמו של הרב שך (והם גם כמעט בגילו) מדברים בגעגוע על העיירה של פעם, אבל לא על בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבה, אלא על הנופים, היידיש, התרבות, התיאטרון, האוכל. אפילו על הכפירה הליטאית התרפקו שם. כן, בלמ"ד ליטאית מתגלגלת של ראשי ישיבות.

אבל לקראת סוף המפגש שוב התבלבלתי. זה היה כשאחד הישישים עלה לבמה ואמר: "טוב, חברים, עכשיו בואו נשיר את שיר הגעגועים שלנו לליטא". האורות עומעמו, מקרן השקופיות הישן הופעל, וברגע שהאקורדיוניסט השמיע את הצליל הראשון, זיהיתי את השיר המפורסם "מכורה שלי" (או בשמו המלא "משירי ארץ אהבתי"). 

רגע, מה לשיר הזה ולערב כה גלותי? מבחינתי, עד אותם רגעים, זה היה אחד השירים המזוהים ביותר עם הזמר העברי המתחדש, עם ההתיישבות הציונית, עם החלוצים, עם המכורה. לאה גולדברג כתבה, דפנה אילת הלחינה, והתוצאה היא הכי דה-בה-דה-בה-דה של ארבע אחרי הצהריים בגלי צה"ל. אף פעם לא ממש התעמקתי בכל המילים, אך היה ברור לי שזה עוד שיר אהבה למולדת. 

הם התחילו לשיר יחד במבטא ליטאי, מילה במילה: "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה, למלכה אין בית, למלך אין כתר, ושבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר". רגע, איך בכלל חשבתי שזה שיר על ארץ ישראל? סגריר וגשמים כל השנה, ורק שבעה ימים של אביב? זה לא בדיוק נהלל. המילה "מכורה" קצת בלבלה אותי כנראה. אבל מי אמר שהמכורה חייבת להיות ארץ חמדת אבות? 

והם המשיכו לשיר בכוונה: "אך שבעה ימים הוורדים פורחים, ושבעה ימים הטללים זורחים, ושבעה ימים חלונות פתוחים, וכל קבצנייך עומדים ברחוב, ונושאים חיוורונם אל האור הטוב, וכל קבצנייך שמחים".

טוב, עכשיו כבר היה לי ברור לגמרי שזה שיר על הגלות. קבצנים יהודים, חיוורים ומסכנים, עומדים להם בעיירה באירופה, ושמחים רק שבעה ימים בשנה. אבל בעצם מה הם אותם שבעה ימים? אותם ימים שבהמשך השיר כותבת עליהם גולדברג "רק שבעה ימים חגים בשנה, ועמל ורעב כל היתר. אך שבעה ימים הנרות ברוכים, ושבעה ימים שולחנות ערוכים, ושבעה ימים הלבבות פתוחים, וכל קבצנייך עומדים בתפילה, ובנייך בנותייך חתן כלה, וכל קבצנייך אחים"?

עוד לא ממש הבנתי מה כתב החידה הקסום הזה אומר, אבל התרגשתי. מה גם שבסוף השיר, משום מה, אחרי כל העליבות הזו (איפה עוד אפשר למצוא מישהו שמכנה את בני עמו שוב ושוב בתואר "קבצנים"?) המשוררת מבטיחה להמשיך ולשאת את בשורת עיר הולדתה, האביונה והמרה, לכל מקום שאליו תלך: "רק אחת בעולם את שבחך אמרה, וגנותך חרפתך כל היתר. ועל כן אלך לכל רחוב ופינה, לכל שוק וחצר וסמטה וגינה, מחורבן חומותייך כל אבן קטנה, אלקט ואשמור למזכרת. ומעיר לעיר, ממדינה למדינה, אנודה עם שיר ותיבת נגינה, לתנות דלותך הזוהרת".

וואו. איזה מעמד. לראות מול עיניך יהודים בני שמונים פלוס ותשעים פלוס, רובם ניצולי השואה שפגעה כה קשה בבני ליטא, עומדים להם זקופים ועצמאיים במדינת ישראל, ושרים בגעגוע גדול ובהתרפקות על המכורה שלהם, על הדלות הזוהרת שלה.

3.

אלי שיפמן הוא אחד הכותבים המרתקים בעולם התשובה המתחדש. במאמר שכתב לאחרונה במגזין 'אדרבא' הוא הצליח להסביר לי למה אני והזקנים הליטאים ההם כל כך התרגשנו:   

"בתחילת התקרבותי לעולם התורה, הרגשתי שמצאתי את הבית שלי, מצאתי את המשפחה שלי מחדש. בתחושה הזו לא שיתפתי אף אחד כמעט, כי חשבתי שלא יבינו על מה אני מדבר. והנה יום אחד באירוע משפחתי פגשתי את אחיה של סבתי, ישראל. ישראל שמע שאני מתקרב לתורה וקרא לי לשוחח. הוא גולל את סיפור חייו ואת ימי לימודו בתלמוד תורה ובישיבות. לימים הוא הגיע לארץ, והחל להתרחק מכל העניין, עד שהתרגל לחיות חיים נטולי מצוות לחלוטין. הוא שאל אותי אם שמעתי כבר על הגאון מוילנא ועל החפץ חיים וכו'. הייתי מאוד מופתע מהידע שלו. עד כדי כך בור הייתי, שלא העליתי בדעתי שאדם חילוני, מבוגר ככל שיהיה, מכיר בכלל משהו מהעולם החדש שאליו נחשפתי רק עכשיו. הרי מעולם לא סיפרו לי על הדמויות הללו. פגשתי את הכול ללא שום הכנה ורקע. לאחר שהבנתי שישראל מכיר את העולם הזה שאלתי אותו: 'ישראל, אני הולך למקום טוב?'. התשובה שלו הדהימה אותי: 'אלי, אתה הולך למקום הכי טוב שיש'. 

"אתם מבינים? דוד ישראל, איש האצ"ל, ממקימי מדינת ישראל, האיש שגדלתי על סיפורי הגבורה שלו במלחמות ישראל - וזה היה כל מה שידעתי לגביו - פתאום נחשף בו פן שמעולם לא ידעתי על קיומו. יותר מכך: המבט שלו בעיניים כאשר אמר לי את מה שאמר היה מבט של שותף לסוד, שותף לדבר הכי חשוב והכי מהותי שיש. כששאלתי אותו: 'אם כן, אז מה איתך?', ענה לי: 'עזוב אותי, אל תנסה להבין...'. 

"במפגשים נוספים שלי עם אנשים מהדור ההוא, דור המייסדים, כשהעליתי בפניהם את העניין של תורה ומצוות, גיליתי עד כמה אני 'עם הארץ'. גיליתי כמה הם יודעים וכמה תוכן הם הצליחו להסתיר ממני ומכל בני דורי. זה עורר בי כעס גדול, מפני שהמפגש עם התוכן הזה הסעיר את חיי. איך מנעתם זאת מאיתנו? נראה כי הם הסתירו הכול כי חשבו שהעולם ההוא נגמר בשואה, יחד עם חורבן יהדות אירופה. מי יוכל או ירצה להבין את הדברים האלה היום? בנוסף, הם חשבו שנמצאו תחליפים, אלטרנטיבות תרבותיות אחרות, ובעצם יצמח כאן דור יהודי חדש. הם הכירו בעוצמות של היהדות, הם ידעו טוב מאוד כמה יופי וכמה רגש קיים שם, אבל את כל זה הם שמרו לעצמם במגירות חתומות בלבם ובמוחם, מתוך רצון ואידיאולוגיה להתנתק. אבל כשאנשי הדור החדש, כלומר אנחנו, פגשנו פתאום בתוכן של תורה ומצוות, נתקלנו ביסודות התשתית של עמנו, ידענו להעריך ולהלל ולהתרגש מגילוי הקשר המחודש הזה. ראינו אילו אוצרות טמונים בעולם הישן-חדש הזה".

וכאן שיפמן מגיע למפגש שלו עם השיר: "רק לאחר כמה שנים שבהן העמקתי את הקשר שלי עם תורה ומצוות, שנים שבהן הסתערתי כמוצא שלל רב על ספרי הלימוד התורניים, לאחר שלמדתי גם על הדמויות ועל ההיסטוריה האמיתית של העם היהודי, על כל גדולי התורה וקהילות הקודש, נתקלתי ב'משירי ארץ אהבתי' של לאה גולדברג. אותה תחושה הִכתה בי: הנה הסוד שניסו להעלים מאיתנו, הנה מה שהם ניסו לשמור לעצמם, כי חשבו שלא נבין, שזה כבר לא חשוב. השיר מתאר את החוויה של ימי הפסח בקובנה הליטאית שבה גדלה גולדברג. את שבעת הימים שמעוררים במשוררת תחושת כמיהה לטוהר שהיה בהם, עם בוא האביב. גולדברג קוראת לליטא 'מכורה', כלומר: זהו כור מחצבתה, זה מקור ההשראה שלה. רשמי החיים בעיירה צפונים בלבה לנצח. גולדברג הייתה ממייסדי התרבות הישראלית החדשה, תרבות שניסתה ליצור אלטרנטיבה, ללא זיקה ליהדות ולעולם של תורה ומצוות. אבל השיר מראה עד כמה נותרו בה געגועים כלפי צורת החיים ה'גלותית'. והגעגוע הזה לא פסק. הוא המשיך לבעבע. והנה, מסובב הסיבות עורר אצלנו, הדור הצעיר, את הכמיהה לחזור לכור מחצבתנו.

וזה התפקיד שלנו, בעלי התשובה, שחוו את כל העולמות. בתוך ההתייחסות המזלזלת של רבים בעם ישראל כלפי תורתו וכל מה שהיא מייצגת, אנחנו נזהה את האוצר, אנחנו יודעים לתנות את דלותנו הזוהרת. וכך נלך מעיר לעיר, ממדינה למדינה, עם שיר ותיבת נגינה. אנחנו נאמר את שבחך, וגנותך חרפתך כל היתר".


4.

מאז שקראתי את הקטע הזה של שיפמן והבנתי את סודו של השיר, אני לא מפסיק לנג'ס לזמר אברהם פריד. הוא הרי מקליט לאחרונה ביצועים משלו לשירים ישראליים. כולם מכירים את "שהשמש תעבור עליי", שהפך בזכותו משיר ישראלי חביב לשיר תפילה ודבקות. פעם אחר פעם בשנה החולפת שלחתי לו מיילים עם מילות השיר הזה של גולדברג, בטענה שהוא חייב לבצע גם אותו, לתת לו את הטאץ' הגלותי-מתחנן שהשיר זקוק לו. "אנחנו מקדשים יותר מדיי את הישראליות העכשווית", כתבתי לו, "הגלות הפכה למשהו שהוא רק רע, אפילו בציבור הדתי. תקשיב טוב למילים ובוא תחזיר לעיירה של פעם קצת מכבודה האבוד".

אבל מסתבר שהמציאות המוזיקלית עולה על כל דמיון. מי חשב שבמקביל לניסיונות השכנוע הווירטואליים שלי לברוקלין, פה בארץ, באולפן שלו, עמיר בניון שם עין על השיר הזה ומפיח בו חיים חדשים. כי הגלות היא לא רק ליטא, ולא רק לשם מתגעגעים. הגלות היא גם מרוקו. משם עלו הוריו של עמיר, אסתר ומקסים, אל העיר באר שבע, ומשם הוא פרץ אל עולם המוזיקה הישראלית, כשהוא מקפיד לא לטשטש את הצבע והסגנון שלו.  

"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה", מילא קולו המרטיט של בניון במפתיע את הרכב שלי השבוע, "למלכה אין בית, למלך אין כתר". אני לא יודע מה לאה גולדברג הייתה חושבת על החי"ת והעי"ן האלה (טומי לפיד היה אומר כנראה שקובנה כבשה אותנו). "ומעיר לעיר, ממדינה למדינה, אנודה עם שיר ותיבת נגינה", הוא זעק. ואני רק רציתי שהשיר הזה יימשך ויימשך. שלעולם לא יגיע מבזק החדשות שאחריו, זה שמעדכן בפוליטיקה היומיומית, ברגעי הדלות של המכורה הזוהרת שלנו.