כפיית 'שוויון בנטל' לא תצלח!

ח"כ לשעבר, זבולון אורלב, סבור שאפשר להחיל השתלבותחרדים בצה"ל ע"י הסכמים קואליציוניים אך היעילות והאכיפה כלל אינם ודאיים.

זבולון אורלב , ד' בתמוז תשע"ג

זבולון אורלב
זבולון אורלב
צילום: פלאש 90

במדבר 'נסי' לכיבוש 'טבעי'
הנצי"ב בהעמק-דבר מציין בהקדמתו לספר במדבר: "עיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לא"י, והדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במידת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מן הטבע, ובא"י הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה... הספר במדבר מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ".

עקרון זה נשנה בדבריו גם בפרשתנו העוסקת (בהסתמך על הראב"ע) בשנת הארבעים (כ,ה): "לא מקום זרע ותאנה... ראוי לדעת דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי (=הניסים) בהנהגה נפלאה ההולך לימין משה זרוע תפארת ה'... וע
כשמדובר על שחרור א"י לא יכול להיות תחליף למסירות נפש שלנו... בא"י לא יתכן שה' ילחם לנו אם אנחנו מחרישים ולא מוכנים להילחם בחירוף נפש
תה היו עומדים להיכנס לא"י ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה'".

הנצי"ב אינו היחיד המבחין בין ההתנהלות הניסית במדבר (ה' ילחם לכם, מַן מן השמים, מים מהסלע, שליו שבא עם הרוח ועוד) לבין ההתנהלות הטבעית בא"י (להילחם בחירוף נפש, לזרוע לקצור ולאסוף את הדגן, לחפור באר מים ועוד). בעל משך-חכמה מפרש את הפסוק: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" (דברים לב,ג): "כי עיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי... וזה כי יקצרו ויאספו דגנם".

גם הרב שלמה גורן מפרש כך בתורת-המקרא בראש פרשת בשלח: "שבדרך פלשתים אי אפשר היה להרגיע אותם בהבטחה 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' משום שקיימת מצווה על כל אדם מישראל 'עלה רש', דהיינו להילחם בכל גופו ובכל נפשו... כשמדובר על שחרור א"י לא יכול להיות תחליף למסירות נפש שלנו... בא"י לא יתכן שה' ילחם לנו אם אנחנו מחרישים ולא מוכנים להילחם בחירוף נפש".

בני ישראל מתחילים על סף כניסתם לא"י, בשנת הארבעים, להתנהג "בהליכות הטבע", ונלחמים בפרשתנו בדרך הטבעית, ומקיימים כפשוטה את מצוות "עלה רש"; מנצחים את הכנעני מלך ערד, את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן, מבלי להזדקק לדרך הניסית שנהגה רק במדבר.

הידברות בצד חקיקה
בטוחני כי הקורא הבין בנקל שדבריי מכוונים לקיום מצוות "עלה רש", והתנהלות "בהליכות הטבע בהשגחת מלכות שמים", בא"י גם בימינו אלה. הדבר קשור לסוגיית השתלבות המיגזר החרדי בנשיאה בעול הקיום הטבעי של המדינה, בעיקר בביטחון ובכלכלה.

אפשר להחיל השתלבות זו ע"י הסכמים קואליציוניים, החלטות הממשלה וחקיקת הכנסת. זו דרך לגיטימית שהרי במדינה דמוקרטית החוק מחייב את כולם. דרך זו מפתה מיוון שהיא ברורה, יכולה להיות קצרה, ואם יש לה רוב היא גם דרך קלה. אין זה סוד שיש לדרך זו תמיכה בציבור הרחב ובתקשורת. מאידך, היעילות ואפשרות האכיפה כלל אינם ודאיים.

ברם, אפשר גם בדרך אחרת; לנהל את הדיון בעיקר במישור התרבותי-היהודי-הדתי, גם בבית הכנסת ובבית המדרש. במקום, או במקביל, לתהליך חוקתי-כפייתי חד-צדדי (הלגיטימי מבחינה משפטית) ניתן לקיים תהליך של דיון, הידברות, מו"מ למדני, הסברה, ויכוח וניסיון שכנוע במישור הדתי-הלכתי.

לשם כך יש לגייס את כוחות ההשפעה הרוחנית, הלמדנית וההלכתית של כלל רבני הציונות הדתית (אקווה שאפשר
אין צורך להיות ציוני כדי לקיים מצוות התלויות בארץ. אפשר לעבור מדיון אזרחי ליהודי, מחקיקה להלכה ומכפיה להידברות
בלי מחלוקת מבית). אפשר להעביר את הדיון משאלת 'מיהו ציוני' או 'מיהו אזרח' שצריך לשרת בצה"ל ובשוק העבודה לשאלת 'מיהו יהודי שומר תורה, מצוות והלכה' המקיים מצוות "עלה רש", וחי חיים טבעיים במדינה היהודית, כדברי הפרשנים שצויינו לעיל. אין צורך להיות ציוני כדי לקיים מצוות התלויות בארץ. אפשר לעבור מדיון אזרחי ליהודי, מחקיקה להלכה ומכפיה להידברות.

מהי הדרך הנכונה להנחיל ערך היא להיות 'צודק' או 'חכם'? האם לפעול בשיטה 'הכל או לא כלום'? אלו שאלות רלוונטיות מאד בנדוננו. אני מקווה כי רצונם של המעוניינים בהטלת 'שוויון בנטל' (סיסמה ריקה מתוכן; אין אפשרות  ל'מידה שווה'!) איננו להסתפק רק בהצהרות ובסחרירים (=ספינים) לתועלת אלקטוראלית אישית או מפלגתית בלבד. הציבור ישפוט אותם על פי מבחן התוצאה, וככל שלהצהרותיהם לא יהיה כיסוי - הפסדם יהיה גדול עשרת מונים משכרם ש'הרוויחו' כשהצהירו והתחייבו ל'שוויון'. כישלון הביצוע יחזור אליהם כבומרנג כואב.

להחליף דיסקט
הנצי"ב הדגיש בפירושו (שם) כי שנת הארבעים היא שנת המעבר המאפשרת לעם להחליף את הדיסקט ולהתרגל למעבר מדרך נסית לדרך טבעית; "על כן התנהג הקב"ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע". ולעניינו, 'זבנג וגמרנו' היא שיטה לא מוצלחת לפתרון בעיות מסובכות בפעולה אחת חזקה, וכנראה לא תועיל. כל שינוי באורח חיים של יחיד הוא קשה, קל וחומר בשינוי דרמטי ומהפכני של ציבור מאמין גדול ומאורגן. שינוי שכזה מחייב תהליך אנושי הדרגתי ומתמשך. הממהר עלול להצטער ו'מוטב מאוחר מאשר לעולם לא'.