סיפור חסידי: לא לעולם שבר

חלפה שנה, והמשרת יצא שוב לאותו נהר כדי להטביל כלים לקראת פסח. הוא נזכר בקערות הבדולח שנסחפו לפני שנה. באותו רגע החלו לפתע לצוף על גלי הנהר כל אותן קערות ששקעו במצולות לנגד עיניו הנדהמות

עודד מזרחי , י"ג בתמוז תשע"ג

עודד מזרחי
עודד מזרחי
צילום: עצמי
רבי סעדיה גאון, שחי לפני יותר מאלף שנים, היה ראש מתיבתא דסורא אשר בבבל. הוא היה עשיר מופלג, ביתו היה מקושט כארמון מלכים, והיו לו עבדים רבים שהיו לבושים במלבושי כבוד. תלמידיו היו מרובים ובית מדרשו היה תל-פיות שיצאה ממנו תורה לבני ישראל ברחבי העולם.

פעם בחודש ניסן עשו הכנות בביתו לקראת חג הפסח. אחד מתלמידיו המשרתים יצא לשפת הנהר להטביל כמה קערות, צלוחיות וכוסות כדי להכשירן לפסח. כאשר הניח קערות בדולח על שפת הנהר כדי להטבילן, הגיע לפתע נחשול מים אדיר וגרף אותן לתוך הנהר והן טבעו במצולות הנהר ונעלמו.

המשרת אמר לנפשו: "במקום עשירות אין עניות", ולא גילה את הדבר לשום אדם, עד שהדבר נשכח מדעתו.

חלפה שנה, ואותו משרת יצא שוב לאותו נהר כדי להטביל כלים לקראת פסח. הוא נזכר בקערות הבדולח שנסחפו לפני שנה. באותו רגע החלו לפתע לצוף על גלי הנהר כל אותן קערות ששקעו במצולות לנגד עיניו הנדהמות.

הוא הושיט את ידו ולקח את הקערות, ולאחר מכן הלך עמן אל אדונו, רבי סעדיה גאון. הוא פתח ואמר: "את חטאיי אני מזכיר היום", והחל לספר לרב את המעשה המופלא שאירע לו עם הקערות.

הרב נאנח ואמר ביגון: "הוי! ההצלחה פסקה מביתי!"

המשרת לא הבין את תגובתו התמוהה של הרב ולא שאל על כך, ונצר את הדבר בלבו.

בתקופה הבאה נהפך לרעה מזלו של רבי סעדיה גאון, הוא הפסיד את כל ממונו וירד לגמרי מגדולתו, עד שיצא לבדו למרחקים, והיה נע ונד כדי לקושש פרוטות למחייתו.

כאשר המשרת ראה כי אדונו ירד מגדולתו, עזב את סורא ושם פעמיו למצרים, שם שלח את ידו במסחר והצליח בעסקיו עד שנעשה עשיר גדול.

יום אחד פסע העשיר בשוק בעירו וראה אדם עני לבוש בגדים קרועים ובלויים. לתדהמתו זיהה כי זהו רבו ואדונו לשעבר, רבי סעדיה גאון. הוא חיבק את הרב בבכי וביקש ממנו שיבוא להתארח בביתו. הוא הקצה לרב חדר מיוחד ואפשר לו לעסוק בתורה מבלי לדאוג לפרנסתו. בטוב לבו רצה להעשיר את הרב כדי שיחזור לעושרו ולגדולתו.

ואז לפתע חלה רבי סעדיה גאון. מצבו החמיר והוא שכב על ערש דווי. באו רופאים להצילו, אך לא הועילו. לבסוף הזמין העשיר רופא גדול במיוחד והלה הציע כי ישקוהו במרק של כמה עופות ידועים. הרוקחים טרחו והכינו לו תמצית מיוחדת שבישלוה וסיננוה היטב עד שריכזו הכול בכף אחת. הרופא בא להשקות את רבי סעדיה הגוסס, ואז לפתע נחתו קורי עכביש מקורה עליונה לתוך הכף וקלקלו את התרופה. הרופא והעשיר הצטערו מאוד על מה שאירע.

להפתעתם ריחפה בת שחוק על שפתיו של רבי סעדיה גאון הגוסס והוא פקח את עיניו. כעבור רגע שאל העשיר המארח: "אני שמח לראות שכבודו מתאושש, אבל מדוע כה חייך רבנו?!"

"נזכרתי במה שסיפרת לי על קערות הבדולח שהגיעו אליך בדרך פלא בערב פסח", ענה הרב. 

תימהונו של המשרת לשעבר גבר: "איני מבין. כאשר סיפרתי אז לרב על המקרה המופלא והמשמח, הרב נאנח והתעצב אל לבו, ואילו כעת, כאשר אירעה לנו תקלה כה חמורה הגובלת בפיקוח נפש, הרב שוחק?!"

הרב סעדיה התרומם מעט ממיטת חוליו ואמר: "יודע אני כי כשם שלא לעולם חוסן, כך לא לעולם שבר. כאשר סיפרת לי על חזרת קערותיי ממצולות הנהר, חשתי כי הצלחתי הטבעית הייתה גדולה מדי, והבנתי מיד כי בכל רגע גלגל מזלי עלול להיהפך לרע ולכן נאנחתי. ואילו כעת, כאשר התקלקלה תרופתי אחרי כל כך הרבה מאמצים וטרחה, הרגשתי כי דווקא כעת, בשפל המדרגה, יחזור מזלי הטוב ותשועת ה' תגיע כהרף עין. לכן שחקתי, וכבר החלה לצמוח ישועתי".

רבי סעדיה גאון קם ממיטת חוליו וחזר לאיתנו. הוא חזר לסורא עירו, שיקם את ביתו והקים מחדש את ישיבתו, והצליח ביתר שאת וביתר עוז להפיץ את תורתו. כתביו הרבים, שהחיו מחדש את לשון הקודש ועסקו בכל תחומי התורה, האירו את העם היהודי מאז ועד ימינו.