לא מחזיקים מעמד

אבי סגל , י"ד בתמוז תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7
בשבוע שעבר התחוללה סערה, כאשר ח"כ בועז טופורובסקי (יש עתיד) פרסם בפייסבוק תמונת יחצנות מעט חושפנית של עצמו מלשכתו בכנסת. בכירים בכנסת ומחוצה לה ביקרו את פרסום התמונה וטענו כי היא מבזה את המקום. יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, שלח מכתב נזיפה מרומז וכוללני לכל הח"כים, ואילו אחד מקודמיו בתפקיד, שבח וייס, הזדעזע (בטור מיוחד ב'מעריב') מ"ההידרדרות של הכנסת... עם חילופי הדורות במשכן". תמונתו של טופורובסקי, כמו גם אירועים ופרסומים של ח"כים נוספים, העסיקו את התקשורת והציבוריות הישראלית תחת הכותרת "הצעירים הסחבקים שנבחרו לכנסת ופוגעים בכבודה ובמעמדה".

ובעניין אחר: השבוע, לא בפעם הראשונה, מונה אחמד טיבי לתפקיד סגן יו"ר הכנסת. רק אומר.

קהילות שיתוף

מאז הודעת המשטרה על פענוח הרצח בבר-נוער מתנהל בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות דיון משונה בשאלה אם עדיין מדובר בפשע שנאה או לא. הדבר המשותף לכל הצדדים בדיון, אנשי הקהילה הגאה או מתנגדיהם, היא ההתבססות על פרשנות אישית להשלמת פערים בעלילה. גם אם אנחנו מקבלים את טיעוני המשטרה כעובדות, כלומר יודעים מי הוא הרוצח ומה היה המניע לרצח, עדיין חסרות בשרשרת כמה חוליות חשובות, ועיקרן השאלה מדוע ירה האיש ללא הבחנה באנשים זרים, אם מדובר היה בנקמה אישית; האם הייתה זו שנאה על רקע מיני, או שמא הייתה זו התנהגות עבריינית רגילה שאינה קשורה לנטייתם של הקורבנות. בהיעדר דו"ח מפורט של בוחן כליות ולב מוסמך, יכול כל צד בוויכוח למשוך את הדיון לכיוונו על פי פרשנותו וניתוחיו המלומדים.

מבחינת הקהילה הגאה, או איך שלא נקרא לאותה קבוצה, מדובר בהצלחה הסברתית. במקום לעמוד נכלמים ולהתמודד עם האשמות השווא שטפלו במשך שנים על הציבור החרדי, ובמקום להתמודד עם התנהלות הקהילה עצמה בפרשה עגומה זו ובכלל, יכולים הגאים וסניפיהם בתקשורת להתמקד שוב ושוב בהעמדת השנאה מול הסובלנות, ההומופוביה מול קבלת האחר. לא לרבים יש עניין בחרטה ובהפקת לקחים. יותר נוח לפרסם עוד טור דעה גאה המסביר מדוע, למרות הכול, מדובר בשנאה הומופובית.

אלא שמבחינות מסוימות, ואני מתנצל מראש בפני כל הצדדים, יש לא מעט מן המשותף בין שתי הקהילות, הגאה והחרדית. להבדיל, בטח להבדיל. אלו שתי קבוצות מיעוט אשר חשות נרדפות על ידי הרוב, אבל לא מהססות לרדוף זו את זו – לא רק על רקע חילוקי דעות לגיטימיים, אידיאולוגיים ודתיים, אלא גם מתוך ניכור, זרות ורתיעה אינסטינקטיבית. חלק מהעימות כולל את השימוש בהכללות גסות נגד הצד האחר. כרגע הצד המתגונן הוא הלהט"בים, המותקפים כקבוצה בגלל מעשים-לכאורה של אנשים משלהם, ונדרשים להבהיר כי הדבר אינו מאפיין את כלל מדריכי בר-נוער או את הקהילה בכלל. ההאשמה הקולקטיבית במעשים שהובילו לרצח, האשמה שהציבור החרדי ספג מהם בשנים האחרונות, חוזרת אליהם כעת כבומרנג. מאן דסני לך לחברך לא תעביד, כי בסופו של דבר אתה תחטוף את זה בפרצוף.

שמו הולך אחריו

בחודש האחרון איבדה הטלוויזיה הישראלית שניים מוותיקיה, חנן עזרן ויצחק שמעוני ז"ל. שני טיפוסים שונים, שהגישו תכניות טלוויזיה בהבדלי סגנון ובהבדלי איכות, ועדיין יש ביניהם משהו מן המשותף: האנטי-כוכבות. עזרן ושמעוני היו אנשי טלוויזיה מהדור הישן, עידן הקרח שלפני עידן נסיכת הקרח. אנשים שלא היו טאלנטים, לא נפלטו משום תכנית ריאליטי, והתכניות שהגישו נקראו בשם אחר שאינו שמם. פטירתם לא עוררה דיונים, הספדים וויכוחים בנוסח פטירתו של אמנון דנקנר, למשל. דמותם לא גברה על עשייתם, יהיו איכויותיה אשר יהיו.

דברים דומים אך גם שונים אפשר לומר על בעל 'שמירת שבת כהלכתה', הרב יהושע נויבירט, שנפטר בשבוע שעבר. אין זה פלא שפטירתו לא קיבלה הד בתקשורת החוץ-מגזרית, שכמעט כל אנשיה לא שמעו את שמו בחייו. אני מרשה לעצמי להעריך שאפילו בציבור הדתי, כולל אלה שמכירים את ספרו ההלכתי ישר והפוך, רק מעטים הפנימו את שמו ודמותו. סוג כזה של אנשים, שיצירתם מאפילה בפרסומה על שמם, הולכים ופוחתים בעידן הנוכחי. מבחינות רבות, אפשר כבר להתגעגע.

שלוש הערות ספורטיביות

א. בפעם השלישית בתוך שש שנים הפסידה מכבי תל אביב את אליפות המדינה בכדורסל. בכך הגיעה לקִצה, לפחות בינתיים, תקופה של שמונה שנים שבה הוכרעה האליפות במשחק אחד – שבע שנות פיינל-פור ועוד עונה אחת של משחק גמר בודד. בשבע מתוך שמונה השנים שלטה מכבי תל אביב בליגה ללא עוררין, אבל זכתה באליפות רק חמש פעמים, אחת מהן בסל של השנייה האחרונה. בשנתיים הבאות יתחרו שתי העולות לגמר בשיטת בית וחוץ, וכך אולי תקבל האליפות חותמת הכשר ראויה: לא עוד גניבת תואר באמצעות משחק טוב אחד, אלא תחרות אמיתית שבה תנצח הקבוצה הטובה יותר, או זאת שנמצאת בכושר הטוב יותר.

עם כל זה, ולמרות המכביזם המקנן בי מגיל אפס (ומכבי, כידוע, זה רק תל אביב), ראויה מכבי חיפה לכל הברכות על זכייתה באליפות, זכייה שהושגה אחרי משחק מצוין וניצחון מוצדק בגמר. מי שקצת פחות ראויה לברכות היא תקשורת הספורט בישראל, שבמחי מחצית שנייה אחת הפכה את מכבי חיפה לקבוצה של המדינה, את המאמן בראד גרינברג לגאון, ואת השחקן גל מקל (כן, אותו אחד שכבר שיחק במכבי תל אביב ובאיטליה ולא הותיר חותם) ליורשו החוקי של מייקל ג'ורדן. אלא שלמעשה, מבחינה מקצועית, לא התרחש כאן שום נס ספורטיבי: הראשונה בטבלה הפסידה לשנייה בטבלה במשחק חוץ. אם היה מדובר בסדרה, הניצחון החיפאי היה מתקבל בטבעיות. ברגע ששיטת הליגה הפכה את המשחק למכריע, הפך הניצחון לסנסציה, והתקשורת איבדה כל קשר עין עם המילה פרופורציה.

ב. תקווה אחת בכל זאת אני מוצא באובדן האליפות של מכבי: לפחות בזמן הקרוב יגיע המאמן דיוויד בלאט לראיונות כשהוא צנוע יותר, זחוח פחות, ולא ישתמש בכל משפט שני בניסוח הלעומתי "מי שחושב ש... טועה" או "אנשים חושבים ש... וזה לא".

ג. לזכותו של בלאט ייאמר, שהוא לפחות לא עלה על המגרש בסיום המשחק נגד חיפה והחל לחגוג את איבוד התואר עם שחקניו. את המעשה התמוה הנ"ל עשה מאמן הנבחרת הצעירה בכדורגל, גיא לוזון, שהשתולל משמחה בסיומו של משחק שבו הודחה הנבחרת הישראלית מהמשך הטורניר. לוזון לא הסתפק בכך, אלא הוסיף ביזאר על ביזאר בראיונות מלאי רהב, כאילו הוביל את נבחרת ישראל לזכייה במונדיאל. אבל אם תרשו לי, עם כל הכבוד להופעותיו הכוחניות והשחצניות, עד שהאיש לא יאמר "על אפם וחמתם של כל המלעיזים" זה לא נקרא לוזון.

בקטנה

באיחור אופנתי של 42 שנה, צפיתי בסרט המשטרה זולל האוסקרים 'הקשר הצרפתי'. הסרט, אמריקני דווקא, הוא מותחן סבנטיז אופייני, ריאליסטי ומחוספס, המבוסס על אירועים שקרו במציאות. לא בדיוק הטעם שלי אבל בסדר. בסך הכול סרט סביר, משוחק היטב, עם סצנת מרדף שהפכה לקלאסיקה, ועם ג'ין הקמן במגבעת עגולה ומטופשת של פעם.