המסר ונושא המסר

הרב דב בערל וויין , ט"ו בתמוז תשע"ג

הרב דב בערל וויין
הרב דב בערל וויין
ערוץ 7

זאת תגובה מוכרת וכמעט אינסטינקטיבית לתקוף את השליח או נושא המסר כשמרגישים שהמסר שהוא מביא איננו רצוי, נכון או הוגן. השליח המסכן לרוב מוצא את עצמו סובל וחסר ישע. כך חילוקי הדעות הופכים לקרב בין אנשים ולא בין רעיונות, לתחרות צעקות במקום לדיון מנומק.

פוליטיקאי אמריקאי ציין פעם בחכמה ש"כל פוליטיקה היא מקומית". בעולמנו היום ובייחוד כאן, בישראל, כל סוגיה פוליטית וחברתית היא, לצערנו, אישית מאוד. ובגלל הנטייה המטרידה מאוד הזאת להפוך כל דבר לעניין אישי, לא מתקיים דיון בריא ובונה על הסוגיות שנתונות במחלוקות, על העובדות האובייקטיביות ועל הפתרונות האפשריים לבעיות קשות.

הנורמה כאן היא לירות בשליח ולהתעלם מהמסר שהוא נושא, אבל זאת נורמה מסוכנת שמחטיאה את המטרה, מפני שאנשים הם מאוד
המצב החברתי והכלכלי הנוכחי של החברה החרדית בישראל פשוט לא יכול להימשך כמות שהוא. יש גבול למספר הדורות שאפשר לגדל בעוני בלי להביא להתפרקות החברה
זמניים בעולם הפוליטי, היום כאן ומחר אינם, ממש כפשוטו, ואילו הבעיות החברתיות והקיומיות שלנו לעתים רחוקות נפתרות מעצמן. הן תמיד נשארות לטיפולם של הדורות הבאים.

יש אולי סיפוק פסיכולוגי מסוים בתקיפת השליח, אבל זה לא תורם דבר להתמודדות עם המציאות ועם הבעיות הקיימות. למעשה, מפתה לתקוף השליח, אבל, בסופו של דבר, זאת רק התמהמהות מטופשת שדוחה את הטיפול בבעיה. אין צורך להעריץ את השליח או אפילו לחבב אותו כדי להגיב בתבונה ובהיגיון למסר שהוא מביא. השליח חסר כל חשיבות לעומת האמת והדחיפות שיש במסר עצמו.

הוויכוח שמתקיים היום על השתתפות החברה החרדית במחויבויות ובנטל של החיים בישראל הוא דוגמה טובה לכך. רוב התקשורת החרדית, ודובריה ונציגיה הפוליטיים של החברה החרדית הקדישו את מאמציהם להתקפה אישית על האנשים שהציעו את החקיקה ואת השינויים שבוודאי ישפיעו על החברה והחיים של החרדים בישראל.

הפוליטיקה בארץ הזאת היא משחק קשה ופוליטיקה דתית משחק קשה אפילו יותר. הדרך שבחרה החברה החרדית להתגונן מפני המסר שנשלח לה - דהיינו, שהחברה הישראלית הכללית לא מוכנה לתמוך עוד בחרדים שנמנעים מלהשתתף בהגנה על המדינה ובשוק עבודה - היתה להאשים את נושאי המסר ולטעון שהם שונאי ישראל ומחללי שם שמים.

יאיר לפיד, נפתלי בנט ודוב ליפמן הם השליחים שנאלצים לשאת את ההתקפות האישיות שמוטחות בהם על ידי הדוברים של העולם החרדי. אך הבה נתעלם לרגע מן השליחים ונטה אוזן למסר שהם נושאים. המצב החברתי והכלכלי הנוכחי של החברה החרדית בישראל פשוט לא יכול להימשך כמות שהוא. יש גבול למספר הדורות שאפשר לגדל בעוני בלי להביא להתפרקות החברה.

אני בטוח שיש אלפי אנשים בחברה החרדית שרוצים בסתר לבם לצאת ממעגל העוני, האבטלה והתלות. אני אישית מכיר חרדים רבים שאמרו לי זאת. הגיע הזמן להתמודד עם המסר ולהתעלם סוף סוף מנושאי המסר.

המחלוקות שיש בציבור היום בעניין הבחירות הקרבות לרבנות הראשית בישראל גם הן שייכות לקטגוריה הזאת: התייחסות לנושא המסר והתעלמות מוחלטת מן המסר עצמו. הדיון כולו, שחלק ניכר ממנו הוא אישי ומלא שטנה, סובב סביב האישיות של אחד המועמדים לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. אך הדיון צריך להתמקד כמובן, לדעתי, במוסד הרבנות עצמו.

המסר שהציבור בישראל שולח הוא שהמוסד הזה הדרדר לבירוקרטיה אנכרוניסטית וכמעט איבד את הרלוונטיות שלו. כדי להמשיך להתקיים ולהשיג את המטרות הנאצלות שמייסדיו הציבו לו לפני תשעים שנה, יש צורך בשינוי בהלך הרוח ובאמירה ברורה שתבהיר מה תכליתו של מוסד זה ומה המדיניות שלו.

יש צורך בשינוי כיוון ברור באסטרטגיה ובטקטיקה, ולא משנה מי יהיה הרב הראשי הבא. במקום להשמיץ מועמדים לתפקיד, אלה שרוצים להגן עליו ולהמשיך את קיומו ינהגו בתבונה אם יגדירו בברור את יעדיו ומגבלותיו של התפקיד ויסבירו מדוע הוא צריך להמשיך להתקיים ולזכות בתמיכת הקהילה.

רבנו ישראל ליפקין מסלנט פירש את הפסוק בתהילים "בקמים עליי מרעים תשמענה אוזניי" ואמר שצריכה להיות לאדם החוכמה להאזין ולשמוע את מה שהם, אויביו, אומרים, על מנת שהוא עצמו יוכל להשתפר ולהתפתח.

אבל כל זמן שאנחנו עסוקים יותר בשליח ופחות במסר שהוא מביא, באדם ולא בסוגיה האמיתית, אנחנו מתעלמים מעצתו החכמה של רבנו ישראל. ההיסטוריה מלמדת אותנו שבסופו של דבר נצטרך להתמודד עם המסר, ולא משנה מי מביא אותו.