קנאותו של פינחס

הרב אליהו בלום , י"ז בתמוז תשע"ג

הרב אליהו בלום
הרב אליהו בלום
עצמי

פרשתנו פותחת בפסוקים המוכרים

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:

פסוקים אלו שבאו לאשר למפרע את מעשהו של פינחס ואת הלגיטימיות שלו בעיני הקב"ה, מעוררים את השאלה הקשה מתי קנאות היא לגיטימית ונכונה, אם בכלל?

התשובה הניתנת בדרך כלל, והיא אכן הקריטריון הראשון - שמעשה קנאות חייב לנבוע מלב טהור, ללא נגיעות אישיות כל שהן, כך עונה בעל ה"תורה תמימה" ומפרשים נוספים, ותשובה זו ודאי נכונה. אלא שלא ניתן להתעלם מהתחושה שמלווה אותנו שזהו תנאי הכרחי אך בלתי מספיק, שהרי לא פעם הקנאי משוכנע במאה אחוז שאין לו כל נגיעה ואינטרס ומעשהו הוא כולו לשם שמים, ועם כל זאת הוא עלול לגרום נזק קשה ובלתי הפיך במעשה קנאותו.

ר' יצחק זאב סולוביצי'ק בחידושיו על התנ"ך שואל בשם הגר"ח, אביו, שאלה חשובה:

תארו לעצמכם, שאדם שהצטיין בקרב מקבל עיטור עוז, האם העיטור שהוא יקבל הוא עיטור שלום או עיטור לחימה? התשובה ברורה מאליה - העיטור חייב להיות מותאם למעשה הגבורה. לכן העיטור המצופה הוא עיטור לחימה וגבורה. מדוע אם כך מקבל פינחס עיטור שהוא "ברית שלום"?

ותשובתו, שהיא גם הקריטריון השני - שהמיוחד במעשהו של פינחס, שהוא נעשה מראש כדי להציל את עם ישראל ולכפר עליו מהכעס של הקב"ה.

"אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כלומר, אין כאן פעולת הטחת זעם בבר פלוגתא, אלא מעשה שהוא הרחקת גורם שלילי שמסכן את שלום האומה. ולכן השכר האלוקי הוא "ברית שלום" ולא "ברית מלחמה".[1] [השווה ל"מעשה השפטים" שעושה העם בעכן, בתקופת יהושע]

כמובן, שברקע יש כאן קריטריון נוסף, שלישי - שפינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה" כלומר שידע שהוא פועל על פי הדין האלוקי ואין כאן לקיחת החוק לידיים במובן העקרוני, אלא במובן המעשי בלבד.

חשוב לציין שאף באופן הזה אין הקנאות נחשבת כדרך מקובלת בהנהגה ציבורית, והראיה שהמנהיג שנבחר להחליף את משה הוא יהושע " 'איש אשר רוח בו' - שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", כלומר אדם שיכול להכיל את השני, ולקרבו לאמת ממקום שבו הוא נמצא, תכונה שהיא היפך הקנאות. אך לעיתים שהצורך בקנאות צץ ועולה, צריך לדעת שרק מעשה אחראי, ללא נגיעה אישית שהוא על פי ההוראה האלוקית, ומתוך רצון לפעול למען ועל דעת כלל הציבור ולא כנגדו, יכול להתקבל בברכה.

בימים אלו, ימי "בין המצרים" אי אפשר שלא להזכיר את שנאת החינם שהייתה בירושלים קודם חורבן הבית השני, שנבעה גם מתוך אידיאולוגיה של קנאות לשמה.

הגמרא במסכת גטין  [נו.] מספרת לנו על יכולתם של שלשת עשירי ירושלים, כלבא שבוע, נקדימון בן גוריון ובן ציצית הכסת, לזון את העם בירושלים במשך המצור לתקופה של כעשרים ואחת שנים. עובדה זו לא יצאה לפועל כיון שהקנאים שרפו את המחסנים הללו כדי לאלץ את העם לצאת למלחמה.

זו דוגמא קלאסית למהלך פלגני ובלתי אחראי, שנובע מרצון להשליט את דעתך על השני, ומתוך חוסר יכולת מוחלט להכיל את דעתו של השני. בדרך כלל, הגדרות אלו מאפיינות את רוב מעשי הקנאות, ולכן יש לכולנו נטיה האמיתית לסלוד ממעשי קנאות ולאהוב את השלום.

ואכן, פנחס שהוא מזרע אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, פעל כאן באופן חריג, אך לא יצא מכלל אוהב שלום, כי מגמת מעשהו הייתה לשמור על שלמות עם ישראל אף במצב המורכב שאליו הוא נקלע. לכן הוא מקבל את הברכה האלוקית "הנני נותן לו את בריתי שלום".[2]

[1] הרה"ק מוורקא ז"ל אמר "בקנאו את קנאתי בתוכם", למרות שפינחס קינא, הוא בתוכם.

[2] אמנם גם פנחס סופג ביקורת מחז"ל על קנאותו למוסד הכהונה, בתקופת יפתח, שהיה אפשר להתיר את נדרו, ופנחס לא יזם שום מהלך כי טען "הרוצה את הרב יבוא אליו" - טענה שמבטאת קנאות למוסד הכהונה שבראשו הוא עומד.

ולפי דברי חז"ל ש"פנחס הוא אליהו", נראה שבורא עולם לוקח את אליהו אליו בשלב מסוים, כי קנאותו הבלתי מתפשרת לא השיגה את יעדה.