הנאומים הסודיים

זה היה המסר המפתיע הראשון: אל תנסו להיות ישראלים בכוח, אמר יו"ר הכנסת לעולים הצעירים מרוסיה. אבל גם ההמשך היה לא צפוי

ידידיה מאיר , כ"ב בתמוז תשע"ג

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
1.

פתאום קלטתי שבכלל לא התרגשנו מיולי אדלשטיין. אני לא יודע אם זה קרה בגלל שהמינוי שלו לתפקיד החשוב נבלע בתוך ים הבלגן סביב הקואליציה החדשה (לפיד ובנט סוגרים ברית, אז מי זה אדלשטיין?) או שמא הטעם החמצמץ שנותר מההדחה המכוערת של רובי ריבלין, לפחות אצלי באופן אישי, לא השאיר הרבה חשק לשמוח עם יו"ר הכנסת הנכנס, או אפילו לשים אליו לב. 

אז זהו, שכבר מאה ימים הוא בתפקיד, וכאילו כלום. חובש כיפה, אסיר ציון שמסר את נפשו על שמירת מצוות בכלא, עולה חדש, מתנחל, והכל שקוף לנו. על סוג הכיפה של הרב הראשי הבא אנחנו הולכים מכות, בלשכת נתניהו אנחנו סופרים אפילו את הכיפות של המנקים, ופה, מינוי לתפקיד כל כך ייצוגי עבר בלי שמץ גאווה מגזרית.

ביום חמישי שעבר צלצל אליי ידידי הרב משה וייס, מייסד תיכון 'לציון ברינה', ואמר: "יש לך חצי שעה פנויה? אתה חייב לקפוץ עכשיו לכנסת. כבר שש עשרה שנים אנחנו לוקחים את הבוגרים שלנו, בשבוע האחרון של הלימודים, למפגש עם יולי אדלשטיין. הרי אצלנו כולם מחבר העמים, רובם הגדול לבד בארץ, ההורים שם, ואנחנו מחפשים מישהו שיהיה להם מודל להצלחה, להשתלבות, לערכים יהודיים. כל שנה, רגע לפני שהם עוזבים, אנחנו פוגשים את יולי, מאז שהוא היה ח"כ פשוט. אבל הפעם זה שונה - הפעם הוא המארח שלנו, כיו"ר הכנסת".

'לציון ברינה' הוא מוסד ששוכן בביתר עילית. אם תרצו, אפשר לכנות אותו "תיכון מקיף-קרלין". מי שעמד מאחורי הקמתו היה לא אחר מאשר האדמו"ר מקרלין. יום אחד, ממש בתחילת שנות התשעים, כשרק התחילו גלי העלייה מברית המועצות, צלצל האדמו"ר לרב וייס שכיהן אז כמשגיח בישיבה של קרלין, ובפיו שאלה נוקבת: "אני שומע שבכל יום מגיעים לארץ שלושה מטוסים ועליהם כאלף יהודים מברית המועצות. מתוכם כשלוש מאות ילדים. מה אנחנו עושים עבורם?". תוך זמן קצר חסידיו התחילו לעשות, והמוסד החינוכי הזה נפתח.

צילום: פלאש 90

2.

בחדר הישיבות הגדול, שמארח בדרך כלל את דיוני סיעת הליכוד, יושבים בוגרי מחזור כ"ב של 'לציון ברינה', עם כל סוגי הכיפות והתסרוקות והבגדים וגם עם כל סוגי המבטים (סקרנים, נלהבים, אדישים). כשאדלשטיין נכנס הוא עובר תלמיד תלמיד, לוחץ את ידו בחמימות ושואל לשמו ולשם עירו. כמובן שהוא מכיר היטב את המחוזות ("אה, משם אשתי", "כן, שם למדתי", וגם "שם נשפטתי"). ואז הוא פותח במניפסט מרתק שאפשר לתת לו את הכותרת: אל תנסו להיות ישראלים. 

"הטקס המרכזי ביותר ליו"ר הכנסת הוא פתיחת אירועי יום העצמאות", הוא אומר, "השנה זה נפל ממש שבועיים-שלושה אחרי שנבחרתי. דיברתי שם על נושא אחד: על כך שטוב שאנחנו שונים. פה קצת לא רגילים לזה, כי לכל אחד בארץ יש את האידיאל שלו, ולפי האידיאל הזה לדעתו כולם צריכים לחיות. אני חושב אחרת. 

"אספר לכם סיפור: כשעליתי לארץ ב-1987, אחרי שלוש שנים בבית הסוהר הרוסי, היו עדיין אסירי ציון שנותרו מאחור. באחד הימים הראשונים שלי בארץ אמרו לי שעושים בתל אביב הפגנה למענם. אני זוכר את עצמי עומד שם בהפגנה יחד עם כולם בשורה אחת, ושומע מאחורי שיחה של צלם עיתונות עם אחד המפגינים. הצלם שאל: תגיד, איפה יולי אדלשטיין הזה? וההוא ענה: הנה, כאן, זה הבחור שעומד לפניך. הצלם מסתכל, ויש לו עין מקצועית, של צלם, ואומר: לא, אני מתכוון לאסיר ציון הזה שעלה לפני כמה ימים. ושוב אומרים לו: זה הוא, זה הוא. אבל הצלם שב ואומר: לא, זה ישראלי, אני מחפש את הבחור הזה שעלה מרוסיה, אדלשטיין. 

"ואני? אני הייתי מאושר. תארו לעצמכם, רק ארבעה ימים אני בארץ, וכבר צלם של אחד העיתונים חושב שאני ישראלי ולא רוסי! כנראה הייתי בסנדלים ובטי שירט, וכנראה ככה צריך ישראלי להיראות. הייתי מאוד גאה באותו רגע. אבל תקשיבו טוב: זה עבר לי מהר מאוד. כי טוב להיות איך שאני, וטוב שיש אנשים שונים, ודווקא המוסד שלכם הוא אחת הדוגמאות הטובות לכך. אני בטוח שאפילו הסדרנים המנוסים כאן בכנסת לא חשבו שאתם כולכם מאותה קבוצה. אתם לא נראים מאותו בית ספר. אבל אצלנו הכל לפי המדפים: ההוא עם כיפה כזאת, ההוא עם חליפה כזאת, ויש כתוביות על כל מדף ורשום שם מי אתה. יש על זה המון פתגמים, על כך שלא החיצוניות קובעת, אבל עדיין אנחנו מסתכלים אחד על השני לפי החיצוניות".

זה היה המסר המפתיע הראשון. אבל גם ההמשך היה לא צפוי. יו"ר הכנסת, שאמון על דמוקרטיה ושלטון הרוב, בחר לומר לתלמידים שהרוב לא תמיד צודק. הרי באולם שמאחוריו כבר היה בעבר רוב שאישר את הסכמי אוסלו, ורוב שאישר את ההתנתקות, וטעה. 

"מה שמוצא חן בעיניי בתפקיד שלי," המשיך אדלשטיין, "זה שהאנשים מאוד שונים, ואתה צריך איכשהו לנהל את זה. אז בסיסמאות יפה להגיד 'יש פרלמנט דמוקרטי עם ביטוי לכולם'. בפועל, כשאתה מתחיל לרדת לפרטים הקטנים, זה לא פשוט. הנה, עכשיו אנחנו דנים בתשעה באב. ברור שלא יהיו ישיבות בכנסת, אבל יום לפני כן, מה יהיה? עד איזו שעה יהיו דיונים? אם אנחנו רוצים שכל אחד יבוא לידי ביטוי, אי אפשר לשכוח מישהו ולהגיד רק 'הרוב הקובע'. הרוב לא תמיד קובע, ובעיקר: הרוב לא תמיד צודק. מי שחושב אחרת, מוזמן לתת לי בנוסף לשמות של כלב בן יפונה ויהושע בן נון עוד עשרה שמות, של אלה שהיו הרוב. אם נעשה פה עכשיו חידון תנ"ך מקוצר, נזכור רק את השניים שצדקו. ושימו לב: מתי יודעים מי צדק? היום. אנחנו יושבים פה בארץ ישראל אחרי אלפי שנים ומבינים כמה הם טעו. אבל אז, באותו רגע, עובדה, הרוב בשטח אמר אחרת. זה לא אומר שהוא צדק. אנחנו פה בכנסת מנסים לא לבטל את מי שכרגע אין לו רוב".
 
3.

ומהאיש שלא התרגשו ממנו מספיק, לאיש שהתרגשו ממנו יותר מדי. 

אם יש דבר שמסמל את תמצית השקר של עולם הדימויים הישראלי, זה תופעת "שמעון פרס". אירועי יום ההולדת הם רק סימפטום. מי שביקר את החגיגות תמה בעיקר על הגרנדיוזיות של ההפקה. סליחה, זה מה שמפריע לכם? כמה מיליונים קטנים? זה בסדר, נעמוד בזה. אבל למה אתם לא שואלים כמה עלתה לנו ההפקה הבלתי נגמרת של פרס בעשרים השנים האחרונות? כמה עלה וכמה יעלה חלום ה"שלום", בכסף ובחיי אדם? מהו תג המחיר של משנתו ההזויה, הכה מנותקת מהמציאות?

את השאלה הזאת כבר אף אחד לא שואל, כי היום פרס הוא קונצנזוס. אין מזרח תיכון חדש, אבל יש פרס חדש. ומה שהכי מרגיז זה שאני מרגיש לא נעים לכתוב על פרס (אפילו ב'בשבע'!) את התואר "הזוי". כן, שנים של שטיפת מוח עבדו גם עליי. 

אז נכון שלפרס יש גם זכויות רבות במדינת ישראל ובפיתוחה, וכל הכבוד לו על כך, ונכון שצלילותו בגיל תשעים מעוררת התפעלות אמיתית, אבל איך אפשר להתעלם מהנזקים האדירים שהאיש הזה עשה, כשהוא לרגע לא מתנצל או מתחרט עליהם? הוא הרי ממשיך באותה דרך, עם אותן סיסמאות נבובות על "פרטנר לשלום", "סוף הסכסוך" ו"העולם כולו מחכה לפריצת הדרך ההיסטורית שלנו". העולם כולו? עולם השקר.

אבל השבוע יצא לי לראות את פרס בכמה דקות של אמת. זה היה בשעת לילה מאוחרת בבית פרטי בירושלים. אפשר לקרוא לזה ה"אפטר פארטי" של חגיגות התשעים. דקות קודם לכן הסתיים הפסטיבל הממושך של סטרייסנד, בלייר, אייל גולן והנסיך אלברט ממונקו. פרס הגיע לסעודת שבע ברכות של משפחה חרדית שהוא מיודד עמה שנים. הוא נכנס לסלון הבית בלי מלווים ובלי טררם, באחת עשרה בלילה, במצב רוח רגוע ונעים. פנים חדשות. הדברים שהוא אמר שם לא היו חלק מהצהרה רשמית או ממסיבת עיתונאים מצולמת (אלא אם מחשיבים את הסלולרי שלי שהקליט). האם רק לי נדמה שאחרי כל הזיוף של השבוע יצא מפרס פתאום משהו קצת אחר? הנה, תשפטו בעצמכם: 

"אני רוצה לברך את החתן והכלה," הוא פתח, "מה שיפה בעברית זה שאיש כותבים עם יו"ד ואשה כותבים עם ה"א, כלומר היו"ד של החתן, והה"א של הכלה הם ביחד י-ה. מי שנישא – תורם לאמונה בי-ה. אז אני מברך קודם כל אתכם, חתן וכלה, שתישאו את י-ה בלבכם. אתם מעמידים כאן הערב בירושלים דור חדש של יהודים חרדים. לא חרדים מבחינת התג, אלא חרדים לגורל ישראל. וכולנו צריכים להיות יהודים חרדים. חרדים לגורלה ולעתידה של ישראל. כשאני מסכם את הוועידה שהסתיימה הערב, אני חושב שהיו בה יהודים שגאים ברוחם, בשכלם. ולמה אני אומר את זה? כי מנסים לתאר אותנו כעם מסכן ועני לאורך הדורות, אבל אף פעם לא היינו עניים ברוח. אם יש לאדם פחות כסף או יותר כסף – מילא. אבל מי שאין לו רוח ורצון ונפש, הוא בעיניי אדם עני באמת. והאנשים שכאן יודעים את זה, שכל מי שבא מבערות הוא עני. עשיר הוא אדם שיודע שיש כוכבים בשמיים ושיש עומק של שורשים. 

"אנחנו עם שספג המון וסבל המון, אבל לא איבדנו את הרעיון הבסיסי שלנו: ערכים יותר חשובים מנכסים. הנכסים האמיתיים שלנו הם ערכיים ולא פיזיים. זה נכון לצה"ל, זה נכון לכלכלה, זה נכון לכלל החיים היהודיים. קשה להיות יהודי, אבל כדאי.

"אני רוצה לברך את בני הזוג. שילכו בדרכי הוריהם, שיידעו שהדבר הגדול באמת זה האמת של האדם המאמין, ואני מקווה שזה יהיה בית של חוכמה, של תורה, של חום, של ביטחון, של שלום. מזל טוב מקרב לב. טוב לשבת איתכם כאן יחד. ערב טוב".

צילום: פלאש 90

4.

אז מה היה לנו? אנטיתזה לכל השיח הציבורי. יו"ר כנסת שקורא לנערים מרוסיה לא להפוך להיות ישראלים ולזכור שלא תמיד הרוב צודק, ונשיא מדינה שאחרי יום הולדת עם כל שועי עולם אומר שהעיקר זה לא "איפה הכסף" אלא "איפה הרוח", ושבשיא השיח הציבורי של "איכס חרדים" אומר שבעצם כולנו חרדים, ושעם כל הכבוד לברברה ולביל, יותר חשוב לבנות בית של חוכמה יהודית.

אז מזל טוב מר פרס, אתה רק בן תשעים. עוד לא מאוחר לצאת מהקיבעונות המסוכנים. מזל טוב גם לזוג הצעיר שמתחיל עכשיו את חייו. אה, ובאיחור של מאה ימים, מזל טוב גם לך על התפקיד החדש, אדוני יושב ראש הכנסת.