בשם כל ישראל
בשם כל ישראל

תהליך ההתיישבות בארץ ישראל בדורות האחרונים תמיד היה מלווה בפשרות ובהתחשבות במציאות הקשה. כך היה לפני קום המדינה, וכך היה גם מאז תחילת פעילות תנועת ההתנחלות בדורנו.

כמעט תמיד, כדי להתיישב - היה צורך להתחשב: להתחשב באילוצים ובקשיים, ולשלם מחירים, שהתבטאו בפשרות ובתמרונים. תחילת ההתיישבות בשומרון הייתה מלווה בפשרה (בסבסטיה), שאפשרה את תקיעת היתד הראשונה בלב השומרון (בקדום). ההתיישבות בחברון לוותה בפשרות כאשר המתנחלים הראשונים, בראשות הרב לוינגר שליט"א, עברו מהמלון אל תוך גדרות הממשל הצבאי ולאחר מכן לקריית ארבע תוך נטישה זמנית של לב העיר, ורק לאחר התבססות בקרית ארבע נמצאו הכוחות להתיישב בלב חברון; גם שם לווה התהליך בהסכמים, שבחלק מהמקרים לוו בפשרות וויתורים זמניים, בהמתנה לשעת הכושר.

גם בחוות מעון הייתה דעתו של הרב ליאור שליט"א והרב שפירא זצ"ל שיש מקום לפשרה כדי להתבסס בחלק אחר של השטח. כל אלו נעשו לא מתוך ויתור חלילה על רגב מאדמת ארץ ישראל, אלא בדיוק להיפך – כדי לתפוס ולגאול כמה שיותר חלקים מחבלי ארץ ישראל, על משקל דברי חז"ל "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". דהיינו – מי שארץ ישראל יקרה לו חייב לחשוב היטב כיצד יממש יותר את ריבונות עם ישראל על הארץ, גם תוך פשרות והתחשבות עם אילוצים קשים, מצערים ומקוממים. אדרבה – הימנעות מהתחשבות כזאת מביאה לתוצאה של הפקרת חלק גדול יותר מארץ ישראל, אף שזו כמובן אינה המטרה.

נכון שיש מקום להבחין בין סתם עזיבה של חלק מהארץ, או מניעת בניה בגלל אילוצים טכניים, לבין עזיבה של מקום שעומד להימסר למרבה הכאב לשליטת האויב, ואכן על כך היה ראוי לקדש מאבק ציבורי מקיף ונחוש למנוע תהליך נורא כזה. אך המציאות איננה כזו, לצערנו הגדול. התעקשות כזו כרגע לא תביא לגאולת השטח, אלא אדרבה: לחורבן נוסף ולמניעת בניית בתים נוספים.

ולכן במקרה כזה הדעת נותנת שאם אי אפשר לגאול את השטח עליו עומדים הבתים - יש לנסות לגאול שטח גדול יותר, מתוך שאיפה לגאול בעתיד גם את השטח הגזול. ואף אם נאלצנו להרוס בו כמה מבנים, מעולם לא ויתרנו ולא נוותר עליו עד שנגאלנו. למשל, בדומה לכך, במקרה של עובר המסכן את אימו רח"ל; שם הדין ברור, למרבה הכאב, אך אין כרגע ברירה: אם נימנע מלבצע את הדין ימותו שניהם, ואילו אם

נכון שיש מקום להבחין בין סתם עזיבה של חלק מהארץ, או מניעת בניה בגלל אילוצים טכניים, לבין עזיבה של מקום שעומד להימסר למרבה הכאב לשליטת האויב, ואכן על כך היה ראוי לקדש מאבק ציבורי מקיף ונחוש למנוע תהליך נורא כזה. אך המציאות איננה כזו, לצערנו הגדול

נציל את האם על חשבון חיי העובר - האם תלד בע"ה בעתיד ילדים נוספים.

מעבר לשיקול המעשי, יש להעלות כאן גם שיקול עקרוני: ההבדל בין יישוב ארץ ישראל בדורנו לבין יישובה בדורות קודמים הוא בכך שמאז שנת תש"ח ההתיישבות בארץ ישראל איננה נעשית יותר כמצווה פרטית של יהודים פרטיים, שהיא כמובן מצווה חשובה וחביבה ביותר, אלא כעת היא נעשית כמעשה של כלל ישראל הפועל באמצעות המכשיר הלאומי – מדינת ישראל – שה' זיכה אותנו בו. כמובן שהיתה משמעות וחשיבות רבה לכל יהודי בארץ ישראל בכל שנות הגלות, אך להתיישבות הנעשית מכח כלל ישראל ישנה חשיבות רבה ביותר, של קיום מצות ישוב ארץ ישראל באופן נעלה של "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות" (כדברי רמב"ן). להתיישבות שנעשית מתוקף החלטת ממשלה או אחת מזרועותיה יש ערך גדול הרבה יותר, כמו כל מצווה הנעשית "בשם כל ישראל".

וכל זאת אמור על אף שידועות כל הטענות שכנגד, וביניהן - שמדינת ישראל לא החילה ריבונות על יהודה ושומרון, ושהמדינה בעצמה מסרה שטחים לידי אויב (ברמות שונות של מסירה) ושמטרת הריסת הבתים היא אישוש מעמד האויב בשטח – כל אלו טענות צודקות, נכונות וכואבות מאד. ואף על פי כן, ברגע שהמדינה מודיעה על נכונותה לבנות בתים מאושרים בשטח אחר ביישוב תמורת בתים אחרים שאינם מאושרים, הרי מעמד הבתים המאושרים עולה פי כמה מונים על אלו שקדמו להם, שכן הם נעשים מכח כל ישראל ומבטאים תחילת יצירת סוג של ריבונות על השטח. אמנם ריבונות זו היא בינתיים רק למעשה ולא להלכה, אך מקובלנו ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ו"נעשה" קדם ל"נשמע".

לכן ניתן לראות בבתים ההרוסים, וגם כמובן בכל מה שהושקע בהם – במאמצים, בסבל, בממון, ובדמעות, כמעין הכנה או יסוד לבתים הקבועים שייבנו כתוצאה מהריסתם. בשלב הזה ישנו כאב גדול, גם על עצם יצירת מעמד של שטחי איי ובי, וגם על האילוץ הנוראי להרוס בתים בארץ ישראל; הכאב הזה הוא בבחינת "בדמייך חיי", כמו חללי המלחמות שנפלו למען הצלת עם ישראל ויישוב ארץ ישראל. נכון שהכאב כאן הוא מר יותר, כיון שהוא נובע מתוך מעשיה של ממשלת ישראל עצמה, אך מקובלנו ש"אין שליח לדבר עבירה", ומסירת חבלי ארצנו היא פשע שבוצע ע"י אותם אנשים שגררו את עם ישראל לתהליך הנורא הזה. ומאידך, בנית הבתים, כשהיא נעשית ברשות ובאישור המדינה, היא מצווה של כלל ישראל, ובכך מבטאת מדינת ישראל שליטה בשטח ואפילו מעין ריבונות – אכן, למעשה ולא להלכה, וכולנו מקווים שבמהרה תבוא גם הריבונות המלאה גם להלכה.

לסיכום: לענ"ד, יש לראות בהחלטת חברינו בחוות גלעד החלטה נכונה ומחויבת המציאות, אף אם קשה וכואבת. החלטות כאלו כבר נעשו במהלך תהליך ההתיישבות, בהוראת רבותינו שבא"י – החל מהרב צבי יהודה זצ"ל ועד הרבנים לוינגר וליאור שליט"א והרב שפירא זצ"ל (שמעתי עדות ישירה משני רבנים אשר שמעו זאת מפיו ), החלטות שהביאו להרמת קרן ישראל ברבים מחבלי ארץ ישראל. נכון שהמציאות רחוקה מאד משלמות, וכולנו תפילה שבעזרת ה' נזכה ליטול חלק בהשלמתה, ונזכה לגאול את כל חבלי ארצנו – בשם כל ישראל, במהרה בימינו

לסיום כמי שגר ביצהר הסמוכה לחוות גלעד אני עומד נפעם נוכח מסירותם ודבקותם להיאחז באדמת הקודש בתנאים קשים ולאורך זמן רב .