איך זוכים לעשות שידוך? - שיחזור בהילוך איטי

השידוך שאולי ייכנס לספר שיאי ג'ינס: "חיפשה" אנשים לשדך, והצליחה בניסיון ראשון בחייה!

הסופר הרב יוסף אליהו , כ"ה בתמוז תשע"ג

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אם אתם תושבי מעלה אדומים והסביבה, ויש לכם בן-בת (או לפחות איזו אחיינית) שמחפשים שידוך – כמעט בטוח שסיפור השידוך הראשון של גילה כהן, יעניין אתכם:

"יום אחד", מספרת גילה, "נתקלתי בכתבה שהתפרסמה ב"מקור ראשון", ובַכותרת היה כתוב: "שדכנות היא מקצוע שמצריך לימוד".

משהו בתוכי לחש לי, שמדובר בעניין שעוסקים בו ברצינות. ומאחר שהרצון לשדך קינן בי במשך שנים, התייעצתי עם בעלי אם להיכנס ברצינות לתחום חדש - וכך נרשמתי לקורס שהתקיים במכללת בית וגן בירושלים.

הגעתי אחת לשבוע, נהנתי מהחומר המעניין, סיכמתי; היו מרצים ואורחים מפתיעים, ולאט לאט, התגבשו הנשים המקסימות שהגיעו ללמוד מֵרחבי הארץ, לכדי קבוצה מלוכדת.

עברו 3-4 חודשים, ויום אחד בשעת השיעור אני מהרהרת ביני לבין עצמי בגילוי לב: האם באמת תוכלי להיות שדכנית? תצליחי אי-פעם לעשות שידוך...?

השאלה החלה להטריד אותי פתאום.
התשובה שלה נאמרה בפשטות כזו, שנתנה לי כוח ואמונה: אם לה זה כל-כך ברור, אז גם אני אוּכל בעז"ה להיות שדכנית. באותו רגע החלטתי להיכנס לעניין ברצינות

בהפסקת-הקפה שבין השיעורים, החלטתי "לזרוק" את השאלה לחברות: "תגידו משוּ, אתן באמת חושבות לעשות שידוכים?".

עמדה שם מיכל, שהיתה מגיעה לקורס מֵחדרה, וזו ענתה מיד בביטחון של 'מובן מאליו': "מה השאלה? לשם מה אני מגיעה לַקורס מֵחדרה?!".

התשובה שלה נאמרה בפשטות כזו, שנטעה בי פתאום כוח ואמונה: אם לה זה כל-כך ברור, אז למה שגם אני לא אוּכל בעז"ה להיות שדכנית?

באותו רגע החלטתי להיכנס לעניין בכל הרצינות!

בדיוק אז ניתנה אפשרות לצאת לימי-ראיונות מטעם הקורס, במכללת "אורות" שבאלקנה, בישיבת ההסדר מעלה אדומים, ועוד. הצטרפתי לימים הללו "עם כל המרץ", וגם שוחחתי עם שדכנים ותיקים שהיכרנו במהלך הקורס. התחלתי לחוש, ששידוך זה בהחלט משהו אפשרי...

ואז, אחר-הצהריים אחד, יצאתי לקניות בשוק "מחנה יהודה", ובתוך-תוכי "בערה" המחשבה: אני חייבת לעשות איזה שידוך!... בין הדוכנים פגשתי חברה מן העבר, שבנהּ למד עם בני הגדול עד כיתה ט'. התחלנו לדבר, והיא מספרת לי שהבן שלה, בן 28, עדיין לא התחתן וכו'. "מה הבעיה?", אני אומרת לה (בַּטון של מיכל הנ"ל...), "שיבוא אלי! אני מסיימת כעת קורס ארוך לשדכנות". סיפרתי לה מעט על הקורס, והיא כנראה התרשמה ואמרה שבנהּ יתקשר בהקדם - ואכן הוא התקשר כבר באותו ערב. כיוון שהכרתי אותו היטב מילדות, כולל האופי, לא לחצתי עליו שיבוא לראיון אישי. דיברנו למעלה משעה, ומילאתי שאלון מפורט שיצר מעין "פרופיל" של מה שהוא מחפש. אני נזכרת במשהו שנתן לי הרבה סיפוק: בתום השיחה הוא אמר בהערכה, שמעולם לא חשב ששדכנית עובדת בכזו רצינות ויסודיות. באותו רגע הבנתי יותר לעומק את הכותרת ההיא שראיתי בעיתון: שדכנות היא מקצוע.

השיחה הסתיימה, ואני מתחילה "לשבור את הראש": איפה אני משיגה מישהי לַבחור הזה? התייעצתי עם המנחה בקורס, וכששמע את נתוני הבחור הסביר לי שבדרך כלל בחור עם הסטוריה אישית כזו הוא בחור מורכב, משום שעבר ממִזגר למגזר (מדתי-לאומי, לחרדי-ספרדי לומד ועובד). רצוי, אמר, לחפש מישהי שעברה מסלול דומה, והוא גם ציין שֵׁם של בי"ס תיכון חרדל"י שבוגרות שלו יכולות להתאים.

זה נתן לי "קצה חוט", באיזה כיוון להתחיל לחפש.

הגיעה השבת, ומאחר שהבחור מוּכר אצלנו כחבר של הבן הגדול, "עלה" הנושא (שכמובן המשיך להעסיק אותי...) בשולחן השבת. 'נזרקו' הצעות שונות. פתאום נזכרה בִתי, שיש לה חברה בפִסגת זאב עם רקע דומה מאוד לבחור!
התכונות הדרושות לשדכנית: חריצות והשקעה; לימוד משדכניות ותיקות; אמביציה אישית; ויכולת ליצור קשר נעים עם אנשים, מתוך ענווה

הצעה זו נראתה לי יותר מהאחרות.

"אני אדבר איתה במוצ"ש ואפגיש ביניהם", אמרה בתי בהתלהבות. אבל אני העדפתי לעבוד "לפי הספר", לפי הכללים שלמדנו. אמרתי: "אני חייבת לפגוש אותה אישית, ורק אז נחליט אם היא מתאימה לבחור".

חלף כשבוע עד שהבחורה הגיעה אלי לראיון, ומיד נוצר בינינו קשר מצויין. ברור שהתרגשתי: זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי להוציא זוג לפגישה... כשאני חושבת אחורנית, אני רואה איזו סיעתא דשמיא היתה בסיפור הזה. איך פגשתי את האמא של הבחור בַּשוק, איך בתי נזכרה באותה בחורה, ואיך שהבחורה הסכימה לנסוע ולבוא אלי, למרות שהיתה אז בתקופה של "הפסקה" אחרי קשר מאכזב.

עובר חודש, ואני שומעת מהבחור שהוא כבר די מוכן להתארס! הלב ממש פעם בחוזקה... דיברתי עם הבחורה, והבנתי שהיא עדיין צריכה זמן להחלטה כזו. שוב התייעצתי עם המנחה בקורס, ומנסיונו הוא הציע מה לומר בשלב כזה לַבחור, ומה לומר לַבחורה... אגב, כאן הוּכְחה החשיבות של הפגישה הראשונה שלי איתה: כיוון שהכרנו היטב ונוצר קשר של אימון, היא קיבלה ברצון את דברי ההדרכה שלי.

סיכומו של עניין: בערב בו ישבנו למסיבת-הסיום של הקורס והתכבדנו במטעמי המשתתפות – נערך בקצה אחר של ירושלים, ה"וורט" של הזוג הראשון שזכיתי לשדך בישראל.

תוכניות לעתיד? יש כרגע עוד זוג שהפגשתי, וברוך ה' זה מאוד-מאוד רציני... אני מלווה אותם - גם בתפילות".

* * *

זהו סיפורה המרגש של הגב' גילה כהן, גננת במעלה אדומים, שהפכה בתוך זמן קצר לשדכנית שמתדפקים על דלתהּ. ועל רקע סיסמתו של הרב שלמה אבינר, "כולנו שדכנים!" (על משקל: "כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא" - כלומר, פוטנציאל שיש לפתח) – ניתן לומר שגילה כהן היא דוגמא מובהקת למאמר חז"ל: "יגעת ומצאת - תאמין". אם תעבוד קשה ותתייגע - 'תמצא' לפתע שהקב"ה הצליח את דרכך. הצלחה בשדכנות, מחייבת כיום בעיקר עמל, ולא דווקא כישרון מולד. מהיכרות אישית ניתן לומר, שגילה היא מודל למי שחושבת להצליח בשדכנות:

חרוצה ומשקיעה, שנסעה 'לשמש' שדכניות ותיקות בביתן, למדה מהן, והֱעשירה את המאגר האישי שלה בעשר אצבעות. אמביציה אישית כֶּשלה היא גורם מרכזי בפעילות, ולתוספת, יש בה יכולת בין-אישית ליצור קשר נעים עם אנשים, מתוך ענווה אמיתית שבה. כל אלה משרים על הצעיר והצעירה שנפגשים איתה, ביטחון, אֵמון, ורוגע, שהם סגולות-מפתח בעבודה עם נשמות.

יש מן הסתם עוד אנשים שהצליחו לשדך בניסיון ראשון, אבל אלה לרוב הכירו את בני הזוג, ואז חשבו לשדך ביניהם. אבל כמי ש"חיפשה" בחור ובחורה כדי ליצור שידוך – סיפורה של גילה הוא בהחלט יוצא-דופן בתחום, ומעיד אולי על רצון ה' במעשיה.

לתושבי מעלה אדומים והסביבה, יש אפוא היום כתובת חדשה. ויתכן מאוד שמביתהּ שברחוב מצפה נבו, תִּראו את החתונה המובטחת.