הלכה כבית הלל? יתגדל ויתקדש שמיא רבה!

הרב אליאב מאיר , כ"ז בתמוז תשע"ג

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

פסק ההלכה של ארגון "בית הלל" בעניין אמירת קדיש על ידי בת יתומה נכתב בצורה מקיפה, ובנקודות מסוימות אפילו זהירה.

יש להניח שכוונת מחברי הפסק לטובה, להניח דעתן של בנות ישראל בכלל, ובפרט בתקופת היתמות הרגישה, כשהנפטר לא הניח בנים אומרי קדיש.

דומני שכמה הנחות יסוד מערערות על עצם פרסום הפסק מבית מדרש זה עוד טרם, אם בכלל, נתייחס לפרטים.

ראשית, יש שמנסים לאפיין את קו החשיבה החרדי כשמרני ולדבר על חשיבה מצומצמת שאינה פתוחה לחדשנות ולהתאמה להלכי הזמן, תוך הצמדות להלכה היבשה על חשבון התעמקות בטעמי ההלכה ובבחינת דרכי יישומה (כלומר, סגנון "בית שמאי", הדין ייקוב את ההר).

את ארגון "בית הלל" הייתי מאפיין בקו מחשבה המסוגל לפרוץ ולחדש ולהרחיב את הניתן להרחיב בתוך מסגרת ההלכה, להעמיק במחשבת ההלכה, תוך עצמאות ושחרור ממוסכמות חברתיות נוקשות.

על פי הנחות אלה תמוהה מאוד הזרימה עם הקו הנוקשה השולט בחלקים רחבים בחברה ואין בו פתיחות לדעה חדשנית בתחום השוויון בין המינים. חוקרים מקצועיים לא דתיים מצביעים בבירור על הנזק של השוויון במערכות הצבא, החברה והמשפחה, ואף נזק שנגרם לאישיו
חוקרים מקצועיים לא דתיים מצביעים בבירור על הנזק של השוויון במערכות הצבא, החברה והמשפחה, ואף נזק שנגרם לאישיות הנשית הטבעית, כתוצאה מטשטוש ההבדלים בין איש לאישה
ת הנשית הטבעית, כתוצאה מטשטוש ההבדלים בין איש לאישה. הייתי מצפה מגוף שאינו מפחד מחדשנות ושבירת מוסכמות שיאמר בבירור ובאומץ: "אנחנו לא חלק ממגמה זו! ואדרבא, מתוך השוני וחלוקת התפקידים לא הטילו על אישה את אמירת הקדיש".

שנית, הייתי מצפה מארגון שדגלו מחשבה מקורית שלא ייצמד למסגרת ולנוקשות של "ההלכה היבשה" המחייבת אמירת קדיש בסגנון "ככה וזהו" אלא שיעמיק בכוונת ההלכה, בבחינת "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך". יש לפעול ברוח הסבר הנצי"ב ב"העמק דבר" על הפסוק הזה: "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך" – מה באמת הקב"ה רוצה ממני? האם זה מה שבאמת הקב"ה רוצה מנשות ישראל היום?

שלישית, דומני שייחודם של פסקי הלל הזקן ותלמידיו הוא שהם מתחשבים יותר במציאות ושוקלים את פסיקת ההלכה בהתאמה למציאות בשטח ודרכי יישומה בפועל. הייתי מצפה מנושאי דגל "בית הלל| לשקול את אפשרות היישום של הוראותיהם היום. הפסקים הישנים שהארגון מצטט התקיימו בעבר, כאשר בבתי הכנסת היו מחיצות כבדות ולבוש הנשים היה כראוי (בנות הרב פרנק זצ"ל אמרו קדיש בבית הכנסת "זהרי חמה" שבו קירות עבים חוצים בין גברים לנשים). בהרבה מקהילות היעד שפסיקה זו מדברת עליהן, מצב המחיצות והצניעות שונה לחלוטין.

חוששני שיישום ההמלצה של הארגון יביא בעיקר למחלוקות, ומי בדיוק זקוק למחלוקות חדשות בקהילה? ועוד שאלה של יישום: האם זו המלצה או חובה? כלומר, איך תרגיש אישה שלא יכולה לעמוד במשימה הזו, משלל סיבות מגוונות, לצד חברתה שהקפידה לומר קדיש? האם אנו מוסיפים לאישה הדתית ששלל משימות על כתפיה, עוד מטלה חדשה ועליה להתייצב כעת בבתי הכנסת לומר קדיש? בכך נעזור לה?

ואגב, בעניין אמירת קדיש בשעת הלוויה, יש בארגון "בית הלל" התעלמות מוחלטת מדברים נחרצים שנאמרו הן בגמרא והן בזוהר על זהירות יתרה בהפרדה בין גברים לנשים דווקא בבית הקברות, בשעת קבורת הגוף ועליית הנשמה מעלה. גם מי שלא פוסק על פי הזוהר, אמור לפחות לחשוש ולהביא בחשבון בפסיקה דעה נחרצת זו.

בכל נושאים אלו ניתן להוסיף ולהרחיב את הדיון. אוסיף רק לשאול, מדוע אני הישראלי לא יכול לממש את שאיפתי הפנימית לעמוד על הדוכן עם הכהנים ולברך את עם ישראל באהבה? מדוע בשבת בבוקר כשנפשי חושקת להניח תפילין, אמנע מלעשות זאת? המסקנה והתשובה הפשוטה: במקום שלא נצטווית, אין למעשים אלו ערך.

לסיום, יש לשבח את המאמר של "בית הלל" שבחר לצטט מתוך הספר ה"פשוט והמיושן" של קיצור שולחן ערוך לרב שלמה גאנצפריד. דומני שמשמעות דבריו היא הסיכום הממצה לנושא הנידון: "אף על פי שאמירת הקדיש והתפילות מועילות לאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלה העיקר שהבנים ילכו באורח מישור... ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצווה ואם מקיימים – נחשב יותר מן הקדיש".

דבריו של הרב גנצפריד צריכים לשמש יסוד גם אצל הגברים בהבנת עומק מושג עילוי הנשמה. מתוך כך יעשה כל אחד את המוטל עליו בפרופורציה הנכונה (למשל: ויתור ונדיבות בין "בעלי החיוב", תפילה לפני העמוד רק בהתאמה לכבודו של הציבור ועוד ועוד). ובעיקר, יש הרבה אפשרות לפעול טוב (אפילו בחיוך קטן ובמעשה חסד) בכל המרחב הציבורי שלנו, ובזה לעשות נחת רוח לנשמה שבגנזי מרומים וליושב במרומים, ובזה יתגדל ויתקדש שמיא רבה.