התערבות ללא סמכות
התערבות ללא סמכות
1.

בתקופת כהונתה של הממשלה הקודמת נוצרה הזדמנות פז לערוך שינויים משמעותיים במערכת המשפט בישראל. שר המשפטים היה אז פרופ' יעקב נאמן, משפטן בכיר ומנוסה וחובש כיפה. יו"ר ועדת החוקה היה (ונותר גם היום) ח"כ דודו רותם מישראל ביתנו. איש האיחוד הלאומי אורי אריאל הצליח להיבחר כנציג האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים, וכך נוצר בה רוב לקבוצה היהודית-לאומית מול האגף השמאלני-ליברלי. אפשר היה באותן שנים להשפיע רבות, בחקיקה ובמינויים, על דמותה של מערכת המשפט ולאזן את ההטיה החמורה וארוכת השנים לטובת עמדות השמאל בהחלטות שופטי בית המשפט העליון ובכירי משרד המשפטים. 

בקדנציה הנוכחית הכול כבר נראה אחרת. בצעד מקומם ותמוה החליטו נתניהו ואנשיו לתת לאשת השמאל ציפי לבני, העומדת בראש הקטנה שבמפלגות הקואליציה, דווקא את תיק המשפטים הרגיש והמשפיע. נציג הקואליציה ח"כ רותם כשל בהתמודדות על מקום בוועדה לבחירת שופטים, שהרכבה הנוכחי הוגדר "אסון" על ידי יו"ר הקואליציה ח"כ יריב לוין. בריאיון שקיימנו בשבוע שעבר עם יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, הוא הודה שבנושא המשפטי לא עלה בידי סיעתו לקדם שינויים לטובה. 

שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן, שמתוקף תפקידו כיהן גם כיו"ר הוועדה לבחירת שופטים, לא מיצה את חלון ההזדמנויות הנדיר שניתן לו ולמחנה הלאומי כולו בקדנציה הקודמת, ומי יודע מתי תשוב הזדמנות דומה. אין להכחיש שהיו גם כמה הצלחות, כמו מינויו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון וחקיקת חוק גרוניס ביוזמת ח"כ יעקב כ"ץ. אך כנגדן היו גם לא מעט כישלונות, ובעיקר מחדלים רבים של אי-עשייה. אחד הכישלונות החמורים היה מינויו של עו"ד יהודה וינשטיין לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

2.

בחירתו של וינשטיין הוצגה כבשורה בכך שלאחר שנים רבות של מינוי יועצים משפטיים מתוך משרד המשפטים ומערכת המשפט, הוחלט למנות פרקליט צמרת שבא מהמגזר הפרטי. אבל התקווה כי מי שבא מחוץ לממסד המשפטי יביא עמו גישה חדשה ועצמאית התבדתה חיש מהר. מבחינת השקפת עולמו בנושאים לאומיים ויהודיים, גישתו של וינשטיין אינה שונה מזו של בכירי הפרקליטות 
שקדמו לו - דורית ביניש, עדנה ארבל, מיכאל בן-יאיר ומני מזוז.

גם בנושא האקטיביזם המשפטי והפיכת כל נושא ציבורי לנושא שניתן להכרעה בידי משפטנים, נראה כי וינשטיין לא מתחבר לגישת הריסון המשפטי שנוקט נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס. היועץ המשפטי לממשלה ממשיך בגישת האוליגרכיה השיפוטית של אהרון ברק וממשיכתו דורית ביניש, זו הגורסת כי על המשפטנים לפלוש השכם והערב אל תחומי סמכותם של ממונים ונבחרי ציבור, ולהשליט את דעתם ואת הערכים שלהם גם כאשר אין חוק ברור שהם פועלים מכוחו.

למרות העבר המוצלח שלו כפרקליט צמרת, בתפקידו הנוכחי וינשטיין אינו מותיר רושם של מקצוען מדרגה ראשונה. התחושה היא שהוא מהסס בקבלת החלטות ומרבה להישען על דעתם של עוזריו. מעל לכל זה מרחפת עננה מעיקה של חוסר נקיות כפיים וחוסר אומץ לב ציבורי בהתנהגותו בפרשת העסקת העובד הזר הבלתי חוקי בביתו. מילא אם פוליטיקאי כאהוד ברק משאיר במקרה דומה לאשתו נילי לשאת לבדה באשמה. אך כאשר מי שנוהג באופן כזה הוא הממונה הראשי על שלטון החוק ואכיפתו, מה יגידו אזובי הקיר? נהוג לזקוף לזכותו של יצחק רבין את התפטרותו בגלל חשבון הדולרים שהחזיקה אשתו לאה. אך מסתבר שהמופת הזה - שיש סיבות לפקפק אם אכן היה - אינו עומד לא רק לנגד עיניהם של פוליטיקאים. אפילו משפטנים מהשורה הראשונה כמו וינשטיין אינם ממהרים לאמץ אותו.

3.

השבוע התבשרנו שהיועמ"ש וינשטיין מתכוון להזמין לשימוע את הרב שמואל אליהו, המועמד לכהונת הראשון לציון, בגלל התבטאויותיו בעבר נגד השכרת דירות לערבים בצפת. הרב אליהו פעל בעניין זה על פי חובתו כרב וכפוסק הלכה, ועשרות רבנים הסכימו לדעתו, אך וינשטיין שוקל לפסול מסיבה זו את מועמדותו לתפקיד הראשון לציון. עד כמה מדובר בדעה שאינה חריגה תעיד העובדה שגם איש יש עתיד הרב שי פירון השיב בעבר לשואליו שאסור להם למכור את דירתם לערבים. גם אם יש מקום לדעות אחרות - והיו אז מי שחלקו על הרב אליהו - בוודאי שאין למנוע מרב עיר להביע את דעתו ולפסוק הלכה על פי מצפונו המקצועי, בפרט בעניינים הקשורים לעירו. לכן החקירה הפלילית שנפתחה בשעתו נגד הרב אליהו הייתה מעשה חצוף ושערורייתי.

מכל מקום, החקירה הזו לא הובילה להעמדה לדין ובטח שלא להרשעה. חוק הרבנות הראשית אינו מתנה את האפשרות להיבחר כרב ראשי בהעדר "דעות גזעניות" על פי הגדרתם של מועצת גדולי משרד המשפטים, שעל פי השקפתם גם התנגדות לנישואי יהודי עם גויה היא בגדר גזענות. לא ברור מכוח איזה חוק סבור וינשטיין שהוא יכול לפסול את מועמדותו של הרב אליהו, ומדוע בכלל הוא חושב שתפקידו לאשר או לפסול מועמדים כאשר ישנה ועדת בחירות שהיא הממונה על כך. מוטב שהוא ושרת המשפטים לבני ימשכו את ידיהם מהעניין ויניחו לוועדת הבחירות לקבוע מי כשיר להתמודד ולגוף הבוחר להכריע מי הוא המועמד הראוי מכולם.