במקום אפר מירושלים, חול מגוש קטיף

אמילי עמרוסי , ז' באב תשע"ג

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי
אולי יום שלישי הקרוב הוא עבורכם 16 ביולי ואולי הוא תשעה באב. בשבילי הוא שמונה שנים. מאז 2005, תשעה באב הוא לא רק חורבן הבית הראשון והשני אלא מאות בתים.
 
26 יישובים, שנמחקו כמו שאדם מוחה אדים משמשה, הם ההמחשה היחידה שאני מכירה לחורבן בימינו. הלב הנשרף, הנפש הצועקת. זיכרונות טריים מאוד שנצפים בעין מטושטשת ומלוחה.

נראה שהאבק כבר שקע. אבל הלסת הלועסת של הדחפור, המגפיים השחורים שרמסו שיח בגוניה קטן, האתים שהפכו באדמת בית הקברות, האישה הנגררת ממזוזת ביתה, עוד עומדים לנגד העיניים. כוחות העקירה התחלקו למעגלים, מהמעגל הראשון ועד המעגל השישי. מדממי העקירה מתהלכים בינינו, מהמעגל הראשון ועד אינסוף.

נתחיל במעגל הראשון. אלו שמסרגה פקעה את שק מי השפיר שלהם והולידה אותם בכוח וברוע מתוך עולמם. כשאתה גר בעיר, התפאורה מחוץ לדלת ביתך אינה חלק משמעותי בחייך. המתדלק יכול להתחלף, אתה לא מכיר את פקיד הדואר בשמו, ואין לך מושג שהקופאית בסופר חגגה לבנה בר־מצווה אתמול. כשאתה גר בקהילה, הבית שלך מתחיל בשער היישוב. רופא השיניים הוא השכן, המציל בבריכה חבר של הבן, הירקן מתפלל איתך, האחות במרפאה נשואה למנהל בית הספר. קחו אדם בן 50 וקחו ממנו את כל העולם שהכיר. תהרסו את מרפאת השיניים, תחנת הדלק, בית הכנסת. בודדו אותו מהשכנים ומהחברים.

זו הסיבה להתעקשות (הבריאה) של רוב משפחות העקורים להישאר במסגרת קהילתית, למרות הקשיים שהערימה המדינה. המצב דהיום מביש. ערב ההתנתקות אמר אריאל שרון כי מקשת האבטיחים שהיתה בניצן, ועליה הוקמו הקראווילות, תשוב להיות מקשת אבטיחים בתוך ארבע שנים. עברו שמונה.
נוער הגבעות הוא אולי ההשלכה הכי גדולה של ההתנתקות בתוך הציונות הדתית: המסקנה המתבדלת, המתנכרת, שאינה שותפה לממלכה. מצד שני, נולדה גם הפנמה שאתה לא יכול לרוץ קדימה בלי לוודא שאחרים הולכים אחריך


אבטיחים לא גדלים בניצן. זהו עדיין מחנה פליטים במרכז הארץ, שלנוגעים בדבר ברור שיישאר גם ב־2015, במלאות לו עשור. על פי נתוני ועד מתיישבי גוש קטיף, רק 50% מהמשפחות נכנסו לבית הקבע, וכ־30% נמצאים בהליכי בנייה.

150 משפחות לא רואות אפילו תוכניות בנייה באופק. שיעור האבטלה בקרב אנשי גוש קטיף הוא פי ארבעה ממה שהיה לפני הפינוי, רובם בני 55 ויותר. מחצית ממשקי האב החקלאים עדיין לא קיבלו קרקע חלופית. חקלאים שקיבלו אדמות בבארות־זיקים גילו כי חל איסור לגדל בקרקע זו. תתביישו.
המעגל השני הוא המגזר. מיעוט שנרמס.

הייתי אומרת שהדמוקרטיה רמסה אותו, אבל זה היה הכי רחוק מדמוקרטיה שאפשר לדמיין. בתוך אובדן האמון מול המדינה והרשויות צמחו שני ענפים: התערות בחברה הישראלית מחד, והקשחת קירות הבועה מאידך. נוער הגבעות הוא אולי ההשלכה הכי גדולה של ההתנתקות בתוך הציונות הדתית: המסקנה המתבדלת, המתנכרת, שאינה שותפה לממלכה. מצד שני, נולדה גם הפנמה שאתה לא יכול לרוץ קדימה בלי לוודא שאחרים הולכים אחריך.

מפלגת הבית היהודי, על החיבור החזק שלה לישראליות (ברית בנט־לפיד), היא דוגמה אחת. הגידול האסטרונומי בהיקף הגרעינים החברתיים בעיירות הפיתוח, של בוגרי החינוך הדתי, הוא דוגמה אחרת. והרווח בין שני ענפי המגזר - זה עם הפנים לעם, וזה עם הגב לעם - הולך וגדל. והוא רווח ריק. המגזר הדתי הוא מעגל נושא פצע: האכזבה מהישראלים, ששברו שיאים של טיסות לחו"ל באותו קיץ, כשאנחנו קברנו את מתינו בשנית; קליפת הבלוף שנפלה לגבי תחושת השותפות שלנו בישראליות - השתמשו וזרקו; וההבנה שמה שהניע את המהלך היה שנאה. שנה וחודשיים אחרי הסערה פירסם יאיר לפיד מאמר שבו כתב כי ההתנתקות "מעולם לא היתה קשורה לפלשתינים, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו. המניע היה אחר לגמרי... זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות".

טראומה לא מעובדת

אין אדם שאינו חייב בבדיקה מחודשת של השקפת עולמו אחרי גוש קטיף. אבל מכה על העורף יכולה להיות שיעור בצניעות ויכולה להזקיף את הגב. המסקנה של אנשים צעירים היא שאסור לתת לזה לקרות שוב, ולכן נהיה נוכחים בכל מוקדי הכוח. לא התנחלנו בלבבות? נתנחל בספריות ובבתי המשפט ובצמרת הצבא ובתקשורת ואיפה לא. וזה קורה.

אבל בניגוד למה שאמרו על ניצחון הרוח, שם בתוך ההריסות, הרוח נשברה. הטראומה לא מעובדת. 9,500 איש נקרעו מאדמתם; מאות אלפים נקרעו גם מהאדמה וגם מהשמיים. לא כולם התאוששו מהשבר. ההוכחה הטובה לכך שהאפטר־שוק עוד לא הסתיים היא מיעוט היצירות. ספרים, מחזות, סרטים - הרבה פחות ממה שאפשר היה לצפות אחרי אירוע לאומי בסדר גודל כזה. 

אנשים מהמעגל השני חיים עם אבן־אבל שהולכת איתם תמיד, לא רק בתשעה באב. מניחים על ראש החתן, במקום אפר מירושלים, חול מגוש קטיף. בבתים יש תמונות מהגוש על הקיר. אני מכירה מישהו שבתקופת המאבק בהתנתקות נדר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין עד להסרת הגזרה, והוא בנדרו עד היום. בניחום אבלים שמעתי "בבניין ירושלים וגוש קטיף תנוחמו". אני עצמי חיה בקראווילה, והעיכוב המתמשך בבניית ביתי מביא ציפור ללחוש על אוזני: עד שאחרון אנשי גוש קטיף לא יהיה בבית משלו, גם לך לא מגיע בית. הבכור שלי, שנולד בעיצומו של הטירוף, עולה היום לכיתה ג' וקורא בתורה בטעמים. מאז יש לי עוד שלושה ואני עסוקה בשאלה איך לחנך אותם כך שפשע כזה לא יחזור על עצמו. 

אדוות ההשלכות מקיפות מעגלים רחבים. בוודאי גם את אותם חיילים ושוטרים שהיו שם, ונפשם נצרבה. המחשבה שהיו מעט מאוד בני אדם שלא היה מסוגלים לבצע את הדבר הזה היא מפחידה. לא בשאלת סירוב פקודה, אלא בשאלת מסוגלות לפקודה. ההכנה המנטלית הצליחה מעל לכל שיעור. 

במעגל החיצוני, קיץ 2005 הוא תאריך התפוגה של הולוגרמת הנסיגות. חמאס השתלט על הרצועה, תל־אביבים השתטחו על הכביש בנתיבי איילון מאימת הגראד (דין נצרים כדין תל אביב?), ותוצאות הפיילוט האומלל צבעו בצבע אדום את המרחבים הפסטורליים של צפון הנגב, עד שגם ראשון לציון נחשבת "נגב". ישראל הבורחת מהטרור איבדה את האמון שלה בעצמה, בכוחה לנצח. 

אבל אין נחמה במלחמה. נותרה ארץ פצועה, מדינה שחתכה לעצמה יד, ואזרחים פצועים, שלא שוכחים. 
 
פורסם ב"ישראל היום"