גוש קטיף: הסיפור האנושי

אמילי עמרוסי , ט' באב תשע"ג

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי
אין מפגש שנתי עצוב יותר (מלבד אזכרות לפיגועים ולמלחמות) מיום השנה לעקירת גוש קטיף וצפון השומרון.

לראות את אבנר שמעוני, ראש המועצה האחרון, שלקה באירוע מוחי כשנה לאחר ההתנתקות, והוא אינו יכול לדבר. את משפחת כהן, ששלושה מילדיהם איבדו את רגליהם בפיגוע אוטובוס הילדים. לפגוש את כל אותם אנשים יקרים ששיבה זרקה בשיערם, והם מבוגרים ועייפים, אך לנצח יוכלו לשחזר בעצימת עיניים כל מגירה בבית שהיה, כל שביל ביישוב שחרב. 

בשבוע שעבר נערך בירושלים כינוס להשקת פרויקט התיעוד החזותי של מרכז קטיף. זהו אחד הפרויקטים המרתקים שהתרחשו כאן בשנים האחרונות: 822 איש, מעקורי גוש קטיף, שהתיישבו מול מצלמה והשאירו את משא הזיכרון על פני יותר מ־3,600 שעות מוקלטות - מאגר מרגש המתעד את הסיפור האנושי של הגוש: הקמת היישובים, פיתוח החקלאות, חיי היומיום, ההתמודדות עם הטרור, הפרידה מהבית. הפינוי הכואב ושריפת בתי הכנסת הם כמעט התמונות היחידות שהציבור הישראלי מכיר. אבל לפני הסערה, היו שם גם חיים מלאי צבע. חלומות, כאבים, אהבות ותקוות.
אם נסעת בצפון הנגב שבועות ספורים לאחר העקירה, לא יכולת לראות זכר לכך שפעם היה גוש פורח של יישובים: שלטי הדרכים הוחלפו במהירות שיא. פרויקט התיעוד הוא בדיוק ההפך: שלטים גדולים שאומרים, היינו פה

בני יפת, חקלאי שגר בגוש 28 שנים ושכל את בנו בפיגוע ירי, זוכר את ריח המרווה והשמיר; תמר פולט מאלי סיני מספרת על הדרך המתפתלת הביתה, על השקיעות היפות ביותר, על המצילים בים שהכירו את כל הרוחצים; אהרון פרג'ון, מורה לנהיגה, הרגיש שלבית יש נשמה משלו; מרים בובליל, בעלת מכולת, נזכרת איך ניסתה לגדל תירס, מלונים ומלוחייה, ובסוף התמקצעה בחסה; צבי הנדל, כפוף, מקופל וצרוד, מספר על ההרוגים בפיגועים, "אני זוכר כל אחד, כל אחד"; טל תורג'מן, שגדלה בגוש מילדותה ("תיכננתי לגדל את ילדיי בנווה דקלים"), משחזרת איך חרטה אותיות על קיר הבית ומילאה אותן בקטשופ: "גורשנו. עוד נשוב"; עמי שקד, קב"ט המועצה, לעולם לא ישכח את הפיגוע של משפחת חתואל: "כשראיתי אותן הבנתי שלעולם כבר לא אחזור להיות אותו בנאדם. התחננתי בקשר שאף אחד לא יתקרב".

אם נסעת בצפון הנגב שבועות ספורים לאחר העקירה, לא יכולת לראות זכר לכך שפעם היה גוש פורח של יישובים: שלטי הדרכים הוחלפו במהירות שיא. פרויקט התיעוד הוא בדיוק ההפך: שלטים גדולים שאומרים, היינו פה. ואין מילה אחת על פוליטיקה, רק צלקות אנושיות נוגעות ללב. 

מורדי קירשנר, הבמאי והמפיק, עבד בפרויקט דומה עם ניצולי השואה, כשהיה שותף למיזם המפורסם של סטיבן שפילברג. "היה נדמה לי שסיפורו של גוש קטיף נקבר תחת ההריסות", אומר קירשנר, שגרף פיסות חיים מדמיעות לפסיפס שיש בו גם הנצחה ציבורית וגם תרפיה אישית: הזדמנות לסגירת מעגל ושקט נפשי. הסיפור סופר, יש מי שמשמר אותו לדורות הבאים. "ירד ממני המאמץ לזכור", אמרה מישהי, "זה ישנו, ואני רגועה יותר".
 
רצף הזיכרונות הקולקטיבי־אישי הזה ראוי להכרה והוקרה ממלכתית; אישור חברתי לאלו שלקחו חלק בפרויקט לאומי שהיה ואיננו.

בעידן שבו כל ריקוד גנגנאם של בן שנתיים מועלה ליו־טיוב, אי אפשר שלא להחיות את סיפור ההתיישבות באמצעות וידיאו ברשת. מתוך אלפי שעות הצילום (שמיועדות למחקר אקדמי ולפנתיאון הזיכרון) נבחרו 35 סרטונים בני שלוש דקות כל אחד, ואלו הועלו לאתר האינטרנט של מרכז קטיף.
 
שום סטטיסטיקה ושום מספרים לא יספקו את האפקט שנותנים הסרטים האלה: לצלול עם דוד המציל, לדוג עם ניר מדוגית, להתלהב עם אבי מהעגבניות שמצליחות לגדול בחולות, להסתובב עם מאיר בין שיעורי התורה, להרגיש עם אתי את הכוחות שצריך לגייס כמטפלת במשפחות נפגעי הטרור. 

מי שהיה שם לא ישכח. אבל רובנו לא היינו. יום לאחר תשעה באב תשס"ה החל הפינוי בכוח של 9,500 איש מביתם ועולמם. היום, תשעה באב, אם יהיו לכם כמה דקות פנויות, היכנסו לאתר מרכז קטיף והכירו את האנשים. קחו מהם מעט ממשא הזיכרון הכבד. זה המעט שאנו יכולים לעשות.
 
פורסם הבוקר ב"ישראל היום"