מדינה אחת - נזק כפול

בועז העצני , ט' באב תשע"ג

דעות ערבים
ערבים
צילום: גרשון אלינסון

לאחרונה קמה אלטרנטיבה לתכנית ההתאבדות של "שתי מדינות" מבית היוצר של השמאל. חלק מהימין נענה לאתגר והציב תכנית התאבדות משלו – "מדינה אחת"- סיפוח יו"ש ומתן אזרחות ישראלית לערבים הגרים שם.

השמאל מוביל להתאבדות ע"י נסיגה לגירסה זו או אחרת של "גבולות אושוויץ" שכשמם כן הם – יובילו לאושוויץ בימינו, נוסח תיאורה של נעמי שמר: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".

הימין מציע התאבדות שבמסגרתה יאוזרחו ערביי יו"ש, ותינתן להם זכות הצבעה לכנסת, כלומר היכולת להניח יד על ההגה של מדינת היהודים, ולהצטרף לאחיהם, עזמי בשארה, חנין זועבי, אחמד טיבי, ושות'. ההסתמכות על רצונם הטוב שלא להתאזרח ורק להישאר תושבים, דוגמת ערביי מזרח ירושלים, אינה אלא הימור חסר אחריות.

רבים וטובים ממני כבר תיארו את גודל האסון שהמצב הזה ייצור. אוסיף רק שארגוני החתרנות של השמאל יזכו מחדש בזכות קיום לאחר כישלון הקמפיין העצום של "שתי מדינות". במקום שחבריהם ייגשו ללשכת התעסוקה הם יפשטו על הערביים הישראליים החדשים, ידאגו ל"זכויות האדם" שלהם וינצלו את המצב החוקי החדש ליצירת כל פרובוקציה. אפשר לסמוך על השילוב של דורסנות בג"ץ ועליבות המנהיגות הישראלית, להפיכת המצב החדש לקטסטרופה.

בשלב זה או אחר הם יבחרו וייבחרו לכנסת, ואז יהיו כ-30 ח"כים ערביים. הימין לא יגיע לעולם שוב לשלטון, בג"ץ והממשלה ימשיכו לאפשר לקיצונ
האמת היא שהאפשרויות העומדות בפני ישראל בסוגיית ערביי יו"ש אינן מלהיבות. אבל בתחום שבין שתי הקיצונויות של ההתאבדות הגיאוגרפית נוסח 'שתי מדינות' להתאבדות הדמוגרפית של 'מדינה אחת', יש דרך ביניים של סיפוח ומתן אוטונומיה
יים ביותר להיבחר, להסית, לעבור על החוק ולהוכיח כי הקיצוניות משתלמת ומי שרוצה להשתלב כאזרח שליו אינו אלא פראייר. הם יחברו לשמאל שכבר היום חלקו אנטי ציוני ו/או מושחת ו/או מנותק מהמציאות, לשינוי אופייה היהודי של המדינה ולפירוקה. לולא חמשת קולות הערבים לא היה ניתן להעביר בכנסת את הסכם אוסלו ב' שבקושי עבר ברוב של 61-59.

מה שקורה כבר כעת, בקטן, ימשיך בענק. כנ"ל בנושא העבריינות הערבית, כאשר גם כיום בתוך הקו הירוק מתייצבת מערכת המשפט והאכיפה לצד גנבי הבקר ושודדי האדמות, ואוי למי שמעז להתגונן. "חוק שי דרומי" אינו אלא ניסיון של הכנסת להגן על האזרח מפני "מערכת הצדק", וגם הוא רעוע בהיותו נתון לפרשנות של הפרקליטות ובתי המשפט.

קשה גם להבין את המוסריות של מתן חלק מהשליטה על המדינה היהודית הזעירה במזה"ת למוסלמים, שלהם יש את יתר המרחב שבין הודו לאוקיאנוס האטלנטי.

ההיגיון והמוסר בדרישתנו למדינה יהודית אחת קטנה בתוך האוקיאנוס הערבי מסביב אינו נובע מגזענות אלא מהעדפה מתקנת, כללים מלאכותיים הכרחיים ליצירת "שמורת טבע" יהודית בת כמה מיליונים המוקפים ע"י חצי מיליארד מוסלמים.

כל הבלוף הפלשתיני נועד להפוך את הפרופורציות. במקום "דוד" ישראלי קטן מול "גוליית" ערבי, הומצא "דוד" פלשתיני קטן ההופך אותנו ל"גוליית" ומנסה להשכיח שהוא אינו אלא קצה האצבע של העולם הערבי העצום. דומה שהנוסחה התעמולתית הגאונית הזו שעבדה היטב על השמאל החלה לבלבל אגפים בימין.

האמת היא שהאפשרויות העומדות בפני ישראל בסוגיית ערביי יו"ש אינן מלהיבות. אבל בתחום שבין שתי הקיצונויות של ההתאבדות הגיאוגרפית נוסח "שתי מדינות" להתאבדות הדמוגרפית של "מדינה אחת", יש דרך ביניים של סיפוח ומתן אוטונומיה. זה לא פשוט, העולם לא יתלהב, אבל העולם מעולם גם לא הכיר בסיפוחה של ירושלים המערבית ולא הקים בה אף שגרירות.

הנזק המיידי של "מדינה אחת" הוא קידום עצום וחסר תקדים לרעיון "שתי המדינות", רגע לפני שהוא מושלך לפח גם ע"י חסידיו המובהקים.

במצב שהאופציה הזו נידונה ברצינות גמורה בפי דמויות רציניות ובולטות בימין, מבלי להציג את הדרך השלישית של אוטונומיה, הברירה שמוצגת היא רק בין "שתי מדינות" ל"מדינה אחת". הברירה הזו דוחפת את הישראלי הממוצע לבחור ב"שתי מדינות", ובדחיפות. שמעון פרס לא יכול היה לחלום על סיוע טוב יותר.