מחיצה של ברזל

שרה אליאש , ט' באב תשע"ג

שרה אליאש
שרה אליאש
עצמי

"כל דור שלא נברא בימיו כאילו חרב בימיו..."

כמעט כל אדם מתוך הציונות הדתית שאני נפגשת עימו מרגיש שעולמו חרב עליו בימים אלה. במשך שנים אנו לומדים את אגדות החורבן, והצד השווה לפחות באלו המוכרות לנו היטב-הוא ההתבצרות בעמדה מוכרת, חוסר הדיאלוג,וההחמצה הנוראה העולה מתוך כך.

בכל שלב ניתן היה לעצור את תסריט האימים שהתפתח-הן בסיפור קמצא ובר קמצא מתחילתו ועד חוסר הכרעתו של ר' זכריה בן אבקולס,הן בסיפור מרתה בת בייתוס, וכך במרבית הסיפורים. חסרים שם הדיבור החי, מחלוקת עניינית, פתיחת הלב, הקשבה.

מתחת לפני השטח רוחש קרע עמוק שיסודו בתיוג מחנאי פנימי: חרדל"ים, ניאו רפורמים, לייטים, כשמילים אלו מוטחות מכל צד בכעס ובטינה.

אין קשב, יש מיתוג ותיוג וכל מה שהנצ"יב מעיד עליו בהקדמתו לספר בראשית כגורם החורבן. מחיצת הברזל שנפסקה בינינו לאבינו שבשמים נפסקה קדם כל אצלנו.

רבותינו היקרים-המושג רב או תלמיד חכם, הפך לנושא מטען של ציניות. השריפה שהובערה בימים אלה, תיתן וכבר נותנת אותותיה בנוער וגם במבוגרים העומדים ותוהים לנוכח הבערה. כל זה אינו חדש-אבל הגיע לשיאים של התנהלות שאינה עומדת בקריטריונים שכל רב מטיף להם. אינכם רואים שאתם פוגעים בכל חלקה טובה של אמון בתלמידי חכמים ובתורתם?

רבותינו, שאליכם אני ושכמותי שולחים את בנינו ונכדינו ללמוד, וחלקנו אף למדנו ויודעים משהו-למה איננו מבינים מה קורה? המחלוקת על דרך הרבנות הראשית היא חשובה, וצריך לברר אותה, אבל לא יתכן שאין דיבור בין החולקים. כפי שלמדונו חז"ל, לא תוכן המחלוקות הוא שהיה בעוכרינו - אלא דרך התנהלותם של החולקים, חוסר הכבוד, חוסר התקשורת.

בשעות אלה-נחרב בית המקדש שוב, מדי שנה. לפעמים אנו חשים זאת במוחש-כמו בגוש קטיף,או השנה - בגופותיהן הבוערות של פעוטות שנחנקו ברכב הלוהט.

אפשר להציל-המפתח בידכם. קראו לאסיפת פיוס-עוד בימים אלה. לא ויתור על דעות ועמדות אלא פיוס של אנשים החולקים זה על זה מתוך כבוד זה לזה, חיבוק חברים של בעלי המחלוקת הגדולים.

זה לא יעזור-חשבתי כשכתבתי מלים אלו-אבל כך גם חשבו כנראה אלו שלא מחו ,ולכן בכל זאת כתבתי ושלחתי.