מי שמאמין לא מגרש

ישבתי שם בקהל, בטקס של מרכז מורשת גוש קטיף, וראיתי איך שר הבינוי והשיכון מנסה להתעשת ולהמשיך. הוא שיחק עם המיקרופון, נגע בצמיד הכתום שעל פרק ידו, נרגע קצת וחזר לדבר. עד להתפרקות הבאה

ידידיה מאיר , י"ב באב תשע"ג

1.

ואז אורי אריאל בכה. אחד הפוליטיקאים הענייניים והמחוספסים בכנסת ישראל, שכבר שנים מדבר במשפטים קצרים ולקוניים, עלה לבמה והתפרק מדמעות. זה לא שהוא נשנק או דיבר בקול רועד, הוא ממש ייבב. אז מה הפלא שכולם דיברו השבוע רק על הבכי הזה, וקצת פספסו את הנאום עצמו? 

ישבתי שם בקהל, במרכז בגין, בטקס של מרכז מורשת גוש קטיף במלאות שמונה שנים להתנתקות, וראיתי איך שר הבינוי והשיכון מנסה להתעשת ולהמשיך. הוא שיחק עם המיקרופון, נגע בצמיד הכתום שעל פרק ידו (שאותו הוא מקפיד לענוד כבר שמונה שנים), נרגע קצת וחזר לדבר. עד להתפרקות הבאה.

ומעניין שהדבר הסדור הראשון שהצליח להגיד בנאום הזה נגע בדיוק לתקופה שהסתיימה השבוע, ימי בין המצרים. אריאל פתח את דבריו בפרט היסטורי-אקטואלי קטן אבל גדול: "ערב החורבן, ערב תשעה באב, ראש הממשלה דאז שרון הסכים להזיז את הגירוש ביום. הרי כשהוא החליט על התאריך הראשוני לא היה לו לוח עברי, רק לועזי. ואנשי משרדו לא הבינו. אני זוכר את זה כמו עכשיו. היה צריך להסביר להם יותר מפעם אחת, שרק לא בתשעה באב. כבר חרב הבית פעמיים. והם לא הבינו". 

ואז אורי אריאל דפק על הפודיום וכמעט צעק: "זה מתחיל בזה, וזה נגמר בזה! יש הרבה הסברים להתנתקות, שמעתי כאלה גם לאורך הערב כאן, אבל זה מתחיל באמונה. ואם אתה לא מאמין שארץ ישראל שלך, אז אתה יכול לוותר, אתה יכול לגרש. הרי האיש הזה גירש אותנו מימית, אני הייתי שם. והוא גם בנה את ימית. אבל הוא לא האמין. ואני מרשה לעצמי להגיד את זה כאן הערב, שזו הטעות שלנו וזה הכישלון שלנו. איך לא הבנו את זה? איך לא הבנו את זה כבר אחרי סיני, שם כבר גירשו את האנשים הכי יפים?".

כבר שבוע הולך איתי המשפט הזה: "זה מתחיל בזה, וזה נגמר בזה". אורי אריאל החזיר לרגע למרכז הבמה את האמונה. ואני כותב החזיר, כי היא הייתה שם בגדול, בענק. היה משהו כל כך דתי וכל כך אמוני בכל השיח על גוש קטיף, בחייו ובמותו, ופתאום – קצת פחות. רוב הדיונים בשנים שחלפו מאז הגירוש עסקו בפוליטיקה, בגוש הימין מול גוש השמאל, בבג"צ, באין פתרון לכל מתיישב. כל הנושאים האלה חשובים עד מאוד, אבל האם רק נדמה לי שהדחקנו מאז את השחקן המרכזי בזירה, זה שהחליט בסוף, לצערנו, שהיֹה כן תהיה? 

הרי כמעט בכל סצינה בשלל סרטי ההתנתקות הכואבים שלא מפסיקים לצאת לאור, אתה רואה אותם כל הזמן מדברים עליו. בעצם, אפילו לא עליו – אלא ישירות אליו. מתפללים, שרים, צועקים, צורחים. כל כך הרבה אנשים עשו בגוש קטיף מבצע פנים אל פנים עם הקב"ה. 

לפעמים אני תוהה מה קרה מאז לכל הגיבורים הכתומים והמאמינים האלה. אני לא מדבר רק על המגורשים עצמם, בטוח שבלי כוחות אדירים של אמונה הם לא היו יכולים להמשיך הלאה. אבל מה עם המעגלים הרחבים יותר? הרי אם להשתמש בטרמינולוגיה הצבאית הקרה, יש "מעגל ראשון" ו"מעגל שני" וכן הלאה, לא רק אצל "כוחות הפינוי" אלא גם בצד הנפגע. אז מה קורה עם כל אלפי אנשי המעגלים הרחבים יותר, עם כל נערי המעגלים הרחבים יותר? מה הם מרגישים אחרי שמונה שנים? האם הם מסוגלים לצפות בעצמם בסרטים האלה? באיזה סרט הם חיים היום? יכול להיות שבגלל שזה נגמר כמו שזה נגמר, כל השיח הזה בכלל הודחק? 

והנה, שר הבינוי והשיכון, איש שכל כולו מעשים ותב"ע, קובע בחשבון הנפש שלו שאסור להזניח את העניין שהניע כאן את הכול, האמונה. ולא מספיקה רק האמונה של הצד המתיישב, כך הוא הסביר שם באריכות בהמשך. גם. אבל צריך שכל עם ישראל יאמין, שהוא יבין אותך ויתמוך בך. כי בזה הכול מתחיל ובזה הכול נגמר.

2.

כשקראתי ביום שישי בבוקר את הריאיון שנתן ל'בשבע' הרב שמואל אליהו, לא ידעתי כמה אזדקק בהמשך השבוע לפסקה האחרונה שלו. הרב שמואל מספר שם על משהו שהוא מעין מסר אחרון של אביו, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, לדור שלנו. לא יכולתי לשער כמה הפסקה הזו תעזור לי לעבור איכשהו* בשלום את הסערה המוצ"שית הדי קבועה שש"ס מחוללת לאחרונה. 

כמה מחבריי הטובים ביותר הם עמלקים. וכשנאמרו הדברים העצובים האלה במוצאי שבת, נזכרתי שוב במילים שסיימו את הכתבה, מילים שהפכו להיות אפילו יותר קשות ליישום: "לפני פטירתו אמר אבא למי ששאל אותו איך להביא את המשיח, שהדרך עוברת באיחוד בין הציבור הדתי לחרדי. הוא אמר שבעקבות האיחוד הזה יהיה איחוד של כלל ישראל, ואני רואה את זה כצוואה. אנחנו אחים, למרות שיש בינינו ויכוחים, גם קשים. בסוף אנחנו לומדים את אותו דף יומי, מחויבים לאותו שולחן ערוך ומתפללים את אותן תפילות". כלומר, אחרי כל פסקי ההלכה ושיעורי התורה, אחרי כל סיפורי הניסים והישועות, ואפילו אחרי כל ספרי הקומיקס, משאיר לנו הרב מרדכי אליהו צוואה פשוטה. מה זה פשוטה... משבוע לשבוע היא נהיית יותר מסובכת. אבל אולי כל המניעות והבלגנים בדרך רק מוכיחים כמה זה נכון וחשוב ויקר, וכמה אחרי שזה יקרה – הכיסא באמת יהיה שלם.

3.

אינספור גינויים, מכל קצות הקשת, התפרסמו השבוע בעקבות האמירה הזו (גם בש"ס היו מי שניסו להרגיע ולומר שהכוונה לא הייתה חלילה לכל חובשי הכיפה סרוגה באשר הם, אלא רק לראשי הבית היהודי. אה, בסדר, נרגעתי.), אבל נדמה לי שהתגובה ששמעתי ביום ראשון לפנות ערב בחלקה הצבאית בהר הרצל היא המשמעותית ביותר.  

זה קרה באזכרה השנתית לשכני למושב, יהונתן איינהורן הי"ד, שנפל במלחמת לבנון השנייה. דקות לפני שהחל הטקס הרשמי בחלקת הקדושים הזו, פגשתי, בין הקבר של דביר עמנואלוף לקבר של דגן ורטמן, את הרב הצבאי הראשי תא"ל רפי פרץ. הוא נראה קצת עייף וסיפר על האזכרות והטקסים הרבים שהוא מגיע אליהם בימים אלה, במלאות שבע שנים למלחמה. 

זכרתי שבעבר, לפני שירד להקים את המכינה בעצמונה, ולפני שנעקר משם לקראוונים של יתד שבנגב המערבי, ולפני שהמשיך עם תלמידיו למשימה הבאה, הקמת ישיבה בחולות חלוצה, למד הרב רפי בכולל של ישיבת הכותל ברובע היהודי, ממש סמוך לישיבת פורת יוסף, שבראשות הרב שלום כהן ממועצת חכמי התורה של ש"ס. 

"אתה בטח מכיר מקרוב את הרב שלום כהן, לא?", פתחתי בסמול טוק בענייני דיומא, והוא הגיב: "כן, בטח, כשגרנו בירושלים היינו הולכים בכל שבת לשיעור הלכה שלו אחרי הצהריים". "נו, אז מה אתה אומר?", המשכתי, וחשבתי כמה עצב ותסכול יגולל באוזניי כעת הרב הצבאי הראשי, שהוא גם ציוני-דתי, גם מתנחל, ואגב, גם ספרדי. כבר דמיינתי איך המונולוג שלו יסתיים ב"נו, אבל הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים". 

אבל הרב רפי רק הביט בי ושאל: "מה אני אומר על מה?". אופס. מה קורה פה? כמעט יממה שלמה חלפה מאז הרעישו הכותרות. כל פוליטיקאי כבר הספיק להוציא גינוי חריף משלו. האם יכול להיות שהרב הצבאי הראשי פשוט לא שמע על כל זה? 

הקריין כבר ביקש מהקהל לכבות פלאפונים לקראת תחילת הטקס. החברים החלו לחלק חוברות קטנות עם פרקי תהלים לפי אותיות שמו של יהונתן. עוד מעט יקראו לרב רפי לדבר, והוא החל להתרחק לכיוון הבימה הקטנה. 

באותן שניות הבנתי פתאום שלצד האנשים האציליים שתמיד מהללים אותם, אלה ששומעים חרפתם ואינם משיבים, יש גם עוד סוג של אנשים. כאלה שפשוט אין להם זמן פנוי, בתוך כל העשייה שלהם, לעצור לרגע ולשמוע את חרפתם.