בגין – צוואתו המדינית

יוסי אחימאיר , ט"ז באב תשע"ג

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

"טוב אתה עושה, ראש הממשלה, שאתה שומר על יהודה ושומרון, צריך שיהיו בריבונותנו, אסור שתקום מדינה פלשתינית".

דברים אלה שמע ראש הממשלה השביעי, יצחק שמיר ז"ל, שוב ושוב מפי קודמו, ראש הממשלה הששי מנחם בגין ז"ל, בפגישותיהם בבית ברחוב צמח בירושלים. יצחק שמיר נהג לפקוד את הבית הזה אחת לחודש-חודשיים, כדי להתעניין בשלומו של קודמו, מאז פרש מראשות הממשלה ("אינני יכול עוד") בספטמבר 1983.

הפגישות נערכו בארבע עיניים, אבל לא בדיוק. עוד זוג עיניים צפה בשניים בעת שיחותיהם המרגשות. זוג העיניים של איש אמונם, שנוכחותו לא הפריעה להם.

היום, כששני האישים הדגולים הללו אינם עוד עימנו, כאשר מלאו מאה שנה להולדתו של מנחם בגין, ושנה לפטירתו של יורשו, מותר לספר מקצת מן הדברים שנאמרו בשיחות האינטימיות בין מפקד האצ"ל לשעבר לבין מפקד לח"י לשעבר. מלים שהן בגדר צוואתו המדינית של בגין.

על מנחם בגין אומרים, כי הוא יצר את תקדים הנסיגה המלאה בתמורה להסכם שלום. לא בכדי ניתן לבגין פרס נובל ל
עד יומו האחרון, גם בשמונה שנות הפרישה וההסתגרות, לא היה מוכן מנחם בגין להסכים להקמת מדינה פלשתינית. בצדק עשה את ההבחנה: דין יהודה ושומרון אינו כדין סיני
שלום. אותו "מחרחר מלחמה" - כפי שאמרו עליו יריביו הפוליטיים, ובן-גוריון בראשם - היה המנהיג הישראלי הראשון שהצליח לכונן הסכם שלום.

לזכותו ייאמר: הוא ראשון שפרץ את מעגל האיבה הערבי, כאשר הוציא את הגדולה במדינות ערב והחשובה שבהן מרשימת אויבי ישראל. בגין מסר את כל חצי האי סיני, עד הסמ"ר האחרון, אבל מתוך ידיעה ששטח עצום זה, פי שלושה מישראל שבגבולות 1967, איננו חלק מארץ-ישראל ההיסטורית.

בגין האמין, שבכך מילאה ישראל את החלטות האו"ם 242 ו-338. לאמור, מסרנו "שטחים", כלשון ההחלטה, לא את כל "השטחים". לדעתו, לא היה במסירת סיני כדי ליצור תקדים בזירות אחרות, בוודאי לא בזירה הירדנית-פלשתינית.

עד יומו האחרון, גם בשמונה שנות הפרישה וההסתגרות, לא היה מוכן מנחם בגין להסכים להקמת מדינה פלשתינית. בצדק עשה את ההבחנה: דין יהודה ושומרון אינו כדין סיני. הן חבלי מולדת. על עצם העלאת ירושלים לשולחן המו"מ לא היה מוכן אפילו לשמוע. על רמת הגולן החיל את החוק והמשפט הישראלי.

עם זאת, הכיר מנחם בגין בבעייה הדמוגרפית-אנושית ביו"ש. כך העלה את תכנית האוטונומיה לערביי יהודה ושומרון. ודוק: לתושבים ולא לשטח! אוטונומיה המקיפה את כל תחומי החיים - לבד מענייני ביטחון ויחסי חוץ. לדידו, זהו הישג גדול לערביי ארץ-ישראל, שמעולם לא היו קרובים לעצמאות.

מנהיגים חזקים כמנחם בגין וכיצחק שמיר יודעים לעמוד על שלהם. שניהם לא ויתרו על סמ"ר אחד בארץ-ישראל. שניהם לא הרחיקו לכת מעבר לתכנית האוטונומיה. שניהם ביצרו את ביטחון ישראל, הדפו לחצים, וזכו להערכה בזירה הבינלאומית. גם במדינות ערב יודעים להעריך יריב חזק ועיקש, ולזלזל במי שמתקפל, מגמגם ומבצע נסיגות חד-צדדיות (אהוד ברק ב-2000, אריק שרון ב-2005).

במלאת מאה שנה להולדתו של מנחם בגין, גוברת ההכרה כי הוא הגיע לשלטון מאוחר מדי ועזב את השלטון מוקדם מדי. על צוואתו הכרח לשמור, במיוחד עתה כשמתחדש קרוב לוודאי המו"מ עם הרשות האש"פית: אוטונומיה פלשתינית ולא מדינה פלשתינית.