סודה של ארץ ישראל

הרב אליהו בלום , י"ח באב תשע"ג

הרב אליהו בלום
הרב אליהו בלום
עצמי

ספר דברים, הנקרא גם משנה תורה הינו, כידוע, נאומו המסכם של משה של משה רבינו לפני פרידתו מעם ישראל קודם הכניסה לארץ.

ספר זה עוסק בעיקר בשני עניינים השזורים זה בזה.

הראשון הוא חשיבות קיום המצוות ועשיית רצון ה'. השני הוא ההכנה המנטלית של העם לפני כניסתו לארץ.

בולטת העובדה שבנאום הפתיחה של הספר, מוזכר מיד חטא המרגלים ועונשו, ולאחר מכן המלחמות לקראת הכניסה לארץ למרות שמבחינה כרונולוגית מוזכרים אחר כך דברים שאירעו לפני חטא המרגלים – וזאת כדי להדגיש את מטרת הנאום שהיא ההכנה לקראת הכניסה לארץ.

לאחר מכן, בכל נאומי המצוות וחשיבותם המודגשות בפי משה, תמיד מופיעה ארץ ישראל או כשכר על קיום המצוות או כמקום הטבעי ששם ניתן יהיה לקיים את מצוות ה'. כמו בפרק ו' (פס' א): "וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

החיבור האמיץ הזה שבין שני היסודות – קיום המצוות וירושת הארץ מהווה את השלד הפנימי של ספר דברים. והוא בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בפרשתנו, פרשת עקב.

בתחילת פרק ח' בפרשה אומר משה רבינו:

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יי לַאֲבֹתֵיכֶם"

אך מיד אחר כך ממשיך משה ואומר:

" וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא... וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יי אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ"

ויש להבין מתוך הדברים שהקושי במדבר היה מעין "סדרת חינוך"  -"למען ענותך לנסותך", לקראת הכניסה לארץ ישראל שהייתה אמורה להיות קצרה אולם התארכה בעקבות חטא המרגלים.  כך ניכר מתוך הפסוקים הבאים:

"כִּי יי אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"

ואכן הרמב"ן במקום מעיר:

ה' אלהיך מיסרך - מתחילה בעינוי המדבר וניסיון המן, שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה, על כן אמר אחריו (פסוק ז) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה:

מה מהותה של תקופת המדבר בהיבט החינוכי? מה תפקידה?

התשובה לכך כתובה במפורש בפסוקים דלעיל: "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם"

בפשטות נראה המסר שלא העיקר הוא הלחם אלא יש ענינים מרכזיים יותר בחייו של האדם ובכללם האמונה בבורא עולם ושמירת המצוות וקיומם.

אולם, במבט עמוק יותר נראה שיש להבין שאף אכילתו של האדם נראית אחרת כשהוא מבין שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם. לא בכדי הברכה היחידה הכתובה במפורש בתורה היא ברכת המזון[1] שמקורה בפסוקים הנ"ל  "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". אבן הבוחן העצומה ביותר בחייו של האדם היא התפיסה שהברכה היא מאת ה'. הוא "משפיל ומרומם מוריד שאול ויעל".

במדבר, עניין זה היה יחסית פשוט כי ההנהגה האלוקית היתה בחינת "על ניסך שבכל יום עמנו" – פשוטו כמשמעו.

אך כשעם ישראל נכנס לארץ ומתחיל את חייו הטבעיים, יש חשש עצום מהתפיסה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". חשש זה נכתב במפורש בפסוקים הבאים בפרשתינו.

יש להבין את מורכבותו של החשש הזה. אין זה רק חשש מכך שהעושר משחית - יש כאן בעיה עמוקה יותר שבניגוד להבנה ש"ברכת ה' היא תעשיר" כתפיסה שמרבה יראת שמים ואהבת ה', עלולה להיווצר פרשנות מוטעית לשפע והטוב האלוקי, תפיסה הגורסת שמעשיו של האדם עומדים בכח עצמם.

כהתמודדות עם מילכוד זה נואם משה רבינו את נאומו הגדול, נאום מלא תוכחה שהוא המרשם היחיד לברכת שמים מעל.

להכרה החשובה בברכת שמים יש השלכה נוספת, חשובה ומרכזית.

השפע האלוקי משמים מותנה במעשי האדם ובמיוחד בתפילתו.

אחד היסודות לתפילת אמת הפורצת ממעמקי הלב היא התחושה של "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ". ברגע שחסרה ההבנה שהכל מאת ה', הדבר משפיע על תפילתנו וממילא יש גם עצירה של השפע האלוקי. נקודה זו היא גם כן אחת מיסודות האמונה, וההבנה של מעלתה של ארץ ישראל.

עניין זה מצאנו במפורש בהמשך הפרשה:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יי לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:

אֶרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יי אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"  [דברים פרק יא, ח-יב]

משה רבינו מזכיר לנו שהתנאי האלוקי להשארות ארוכת טווח בארץ היא שמירת המצוות. ומיד מגיע נימוק מיוחד:

"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק..."

מה משמעותו של נימוק זה בהקשר לאריכות ימים על הארץ על פי ההבטחה האלוקית.

מפרש הרמב"ן במקום פירוש פשוט ואמיתי[2].

"...אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בעניין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג - יז), כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה, שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר:"

כלומר מטר הארץ הזו טובתה ורעתה תלויים במעשינו ובתפילותינו. זה כוחה של ארץ ישראל, ולכן היא מהפכת את החיים כאן למציאות של חיים לפני ה'.

חובה עלינו לעמול בכל דרך אפשרית,להפנים את סודה של הארץ הזאת, כתנאי הכרחי לגאולה.

[1] כמובן שגם ברכת התורה היא מדאורייתא כנאמר במפורש במסכת ברכות כא. אך כוונתי שברכת במזון היא היחידה מדאורייתא מבין הברכות שעוסקות בצרכיו הגשמיים של האדם.

[2] רש"י פירש אחרת, יעויין שם.